הפוסט הזה הוא פוסט המשך של העבודה עם הפחד והדה- דמוניזציה (בפשטות: החזרת דברים לגודלם הטבעי) שעשינו בפוסט הקודם, והוא מבקש להאיר על תנועות קטנות-גדולות שאנחנו עושים במערכות יחסים- עם או בלי לשים לב.
כשנשים לב, נגלה שלמרות ויחד עם הפחד, יש לנו אפשרויות לעמוד לצידנו, לפגוש פנימה את מה שקורה בתוכנו ומשם- ליצור קסמים מעשיים.
ואחרי שמיפינו את סוגי הפחד שיש, בואו נראה איך אפשר לפגוש אותם.
אבל רגע לפני.. אמאל'ה.. קסם
קסם, כישוף, מכשפות וכשפות
לא סתם, ולא בקלות ראש אני בוחרת להשתמש במילים הללו.
אני בוחרת להגיד אותן, יחד עם ההכרה בכך שהן בעצמן מילים שעברו סוג של דמוניזציה, יחד עם החשש שהן יכולות להרחיק או לעוור את הקורא.ת, לגרום חוסר נוחות, החשש שאצא לא מובנת, ושאתוייג בשמות שונים ושמשהו מהתחושות המעורבות שהן (המילים) מעוררות ישוייך אליי.
כי אני מרגישה שגם כאן הולבשו כל מיני רעיונות מתוך פחד, ושמשהו בפשטות ובנגישות ובטבעיות של חלק מהדברים הורחק מאיתנו- עד כדי כך שאנחנו זוכרות וזוכרים לפחד.
אבל הפחד הזה הוא מעצמנו, והוא מזין את עצמו, משאיר אותנו רחוקים, רועדים, מנותקים, ועירומים.
ההזמנה כאן היא לפגוש, בעדינות. את מה שזה מעורר. לזכור שאת כל המהלך הזה עם הפחד אנחנו עושים לא מולו ולא כנגדו ואפילו לא נגד אף אחד- אלא בעדנו. מתוך ידיעה ברור שכשהוא שם, הוא שותף, שומר, מגן, מסמן לנו מתי יש צורך להאט, לבדוק, להמנע, להתרחק, להגיב. כשגם הוא חלק ויש לו מקום, זה נפלא. אבל כשהוא מחזיק את הכל- אנחנו מרוקנים מכוחות היצירה והיש שלנו ונמצאים רק בהימנעות- ואז אין חיים.
לכן אני מזמינה לנשום, להמתין להופתע, לזכור שמותר לדחות כל פרשנות וכל רעיון שלא מתאים- או להשהות אותו כדי לבחון אותו בעצמכםן מבפנים, ולקרוא לאט.
רגע לפני שנתחיל לדבר על קסמי ההגנה- בואו נגדיר רגע מה זה spell.
בחיפוש במילון- כִּשּׁוּף, לַחַשׁ, קֶסֶם.
לפי ויקיפוטר-
Magic is a supernatural force that changes aspects of the world at fundamental levels. The ability for humans to use magic is a hereditary trait passed down from a person's ancestors, which allows witches and wizards to practice it. Rather than being a mystical or unnatural pursuit that defied the laws of nature, however, magic simply allowed those who could wield it to exploit them in very specific and creative ways that Muggle science were unable to replicate.[1]
A spell is a controlled manifestation of magic that affects the world in a supernatural fashion,[1] such as levitating objects,[2]conjuring fire[3] or water,[4] or stunning an individual.[5]
Generally cast by a witch or a wizard, spells are often produced with an incantation, and may appear as jets of light.
Because of this spells can usually miss, be dodged, or blocked, either with an object or another spell. The action of performing a spell is referred to as casting or spellwork.[6][7]
נכון לכרגע אני בוחרת להסתפק בשתי ההגדרות הללו, כי הן מחזיקות את הנושא באופן רחב מספיק, ונותנות לנו מושג כללי על המרחב איתו נרקוד.
המטרה כאן היא לא להכיר את כל המושגים- או להכשיר את כל המשמעויות- גם אני לא מכירה את רובן, אלא להשתמש במושגים הבסיסיים כאן כדי להמחיש, להכיר באיזשהו משהו בסיסי שקורה כשאנשים באינטראקציה - כמקום עם פוטנציאל. פוטנציאל למילה או מבט או תנועה או אמירה שמרחיבה ומנשימה ומאפשרת לדברים יש מאין, תנועות ותחושות חדשות, ובאותה מידה למילה או תנועה או מבט או נושא שלוקח את האוויר מהחדר, וגורם לקור לפשוט בפנים ולקצת שחור בעיניים, ולתחושות כואבות חצי מוכרות.
אלה הם דברים שקורים בלי שרביט או אפילו בלי כוונה, אבל הם נוגעים בכל מיני דברים נפיצים ודליקים במרחב שיכולים להתעורר ולעלות באש. ואולי עם היכרות וכוונה להכיר בכוחות שטמונים בנו, בנפיצויות שלנו, נוכל להגיע אל המרחב אחרת, לפגוש את מה שבא מהצד השני אחרת- עם קסם חמוד שבא מהגוף ומאפשר להאט את הכניסה כדי לרכך לנו פנימה, ולהגיב מתוך היכרות מקדימה של החברה הדליקים בפנים והצרכים שלהם, ולגשת בסקרנות לצד השני- ואולי אפילו ביותר עדינות דווקא מתוך היכרות עם עצמנו. אולי על זה מדברים כשמדברים על קסמים?
וכמה הערות באשר להתעקשות שלי על בחירת המילים-
⇜ הערה ראשונה- קשורה למהלך המורכב הזה שאני מובילה כאן- מהלך של דה- דמוניזציה- והוא עוסק בהכרה שמילים משנות. מילים משמעותיות. נגעתי בזה קודם- לא סתם spell ו- spelling קשורים אחד לשני. גם כתבתי על זה בדוגמא השניה שנתתי- איך מילים יכולות לעשות תנועה של קסם- של איון. ושל הרחבה. ושל אור וקירבה. אנחנו יודעים את זה על עצמנו.
והנה ההגדרה החביבה של אחד המורים בהוגוורטס לנושא מילת הלחש-
incantation-
"And saying the magic words properly is very important, too — never forget Wizard Baruffio, who said 's' instead of 'f' and found himself on the floor with a buffalo on his chest."—
Filius Flitwick on the importance of enunciating incantations correctly
⇜ הערה שניה- תרכך את הראשונה. כי לא רק המילים עצמן חשובות- אלא הכוונה. למעשה- כדי לעשות תנועה משמעותית עם מילים - חשובה הכוונה שבבסיס. נכון שגם ההגיה חשובה (כל מי שמכיר את הסיפור של חיים ומוות ביד הלשון שמע על כך שהלשון יכולה לחרוץ גורלות), וגם כאן יש לנו את הדוגמא של פליטיק על הקוסם ברופיו הגה את הכישוף לא במדויק וקיבל תוצאה אחרת, אולי אפילו הפוכה? אבל כולנו יודעים שצריך גם ידע וגם כוונה בשביל להצליח ליצור את התנועה עצמה. ויותר מזה, הציטוט של פרופ' מודי בספר הרביעי מזכיר לנו שילד שכועס על ילד אחר, גם אם הוא ישתמש בקללה שאין עליה מחילה הוא מקסימום יגרום לדימום אף קל. ולכן חשוב לי לרכך רגע, לקחת ברצינות אבל גם לזכור שזה לא עניין של חיים ומוות, לא כשאני רבה עם הבן זוג/ חברה/ מישהו מהמכולת- גם אם אתבלבל או אחטף על ידי הכעס, ויוטחו מילים קשות על ידי שני הצדדים, לא מדובר בחיים ומוות.
אני אפילו אגיד בבהירות- מדובר בחיים- ובאנושיות, ובנסיון לאינטראקציה שעלה באש, וזה מעורר כאב, וזה יכול גם לייאוש, אבל לא להרוג. שני הצדדים יוכלו ללקק את הפצעים ולחזור במועד מאוחר יותר, קצת יותר מפוכחים, מפויסים, אולי גם פגועים, ואולי יתאפשר המשך אינטראקציה ואולי לא. אבל אלה הם החיים.
יותר מזה, ייקח לנו זמן ללמוד את הבהירות שלנו, והיא תעמיק ככל שנכיר את עצמנו פנימה- ואת מילות הקסם הפנימיות נצטרך למצוא בכל פעם מחדש, ומותר יהיה להתבלבל, לא לדייק, למעוד, ולחזור. אני מזכירה לנו שאנחנו לומדים ומתאמנים על תנועה לא מוכרת.
⇜ אבל הדבר הכי משמעותי מבחינתי, הוא לשים לב למה המילה קסם או כישוף מעוררת בגוף. כי גם היא מחזיקה בתוכה בעצמה איזה כישוף- מהלכת עלינו קסם, ומהלכת עלינו פחד, ואולי מערבלת את הבטן, ויש לה קונוטציות לא פשוטות- למעשה, כדי להסכים לעבוד עם העוצמה שלנו, עם הידע העמוק, נדרשת הסכמה לרגע לסלק את כל המותר והאסור כדי לשמוע מבפנים את הצורך, להסכים להגיב "לא יפה" או לא מקובל יחד עם מה שיחשבו עלינו, ולעבור דרך הפחד שאנחנו מסוכנים.
אבל שימו לב- ההתעסקות פה היא בהיכרות עם עצמנו- אנחנו לא הולכים לפגוע באף אחד, או להשפיע על אף אחד, לא להפעיל מניפולציה על הצד השני, אלא בפשטות, להכיר בכוחות שטמונים בנו, והידע והנסיון לצידם. והכוונה היא זו שמשמעותית פה. וכשאנחנו עושים את זה מתוך כוונה כזו- גםגדל הכבוד לצד ממול. גדלה ההבנה שהוא לא יצור סביל אלא פעיל, כמונו.
⇜ועוד קטנה- לא מדובר כאן על קיצור דרך.
לא מדובר במעקף של המציאות, ואנחנו לא עוסקים פה בנסיונות לשלוט או להשליט את הרצון. להיפך. הקסמים שאני מדברת עליהם באים מתוך הכרה במציאות, שימת לב פנימה והיכרות עם מה שפועל ומפעיל בפנים, ומתוך הכוחות הפנימיים הגלומים בתוכנו. כשמתאפשרת כניסה פנימה והתרה, דברים יכולים להתרחש במציאות כהרף עין. (ולא סתם מופיעות פה העיניים, הן קריטיות). אז בואו נראה.
❦
קסמים של אור
אני רוצה להתרגש כאן רגע, כי הקסם הכי חשוב והכי נדרש פה דווקא נחשב לקסם פשוט, והוא בערך הקסם הראשון שלומדים כשמתחילים ללמוד קסמים, והוא אפילו קסם שילדים יכולים לבצע.
והוא, הוא הקסם שישמש אותנו הכי הרבה.
במאמר מוסגר אגיד שתוך שיטוט קצר בויקיפוטר גיליתי שיש עליו ספרון שלם, אז אני מרשה לעצמי להניח שהוא קסם מורכב מהקרדיט שניתן לו, ואפילו יש שם התייחסויות לכך שאפשר להשתמש בו באופן אפל (כמו כל דבר לצערנו), לכן נלך לאט ונזכור את הכוונה.
כאן, כמתוכנן, נתייחס אלו במשמעויותיו הסימבוליות- שהן לא פחות חשובות, והן אלה שיאפשרו לנו לעשות את ההקשות מעולם הקסמים שאנחנו מכירים- לעולם שלנו.
קוראים לו לומוס. הוא קסם של יצירת אור.
"...Happiness can be found even in the darkest of times... if one only remembers to turn on the light."—Albus Dumbledore[src]
One of the simplest yet most useful light-creation spells, the Wand-Lighting Charm's principal usage is to create a light at the tip of the wand in order to see in the dark. This light is fairly warm, and risks igniting flammable things, including the caster's wand if they are careless enough.[2]
אחד מקסמי יצירת האור הפשוטים אך השימושי ביותר. השימוש בעקרון הארת השרביט הוא ליצור אור בקצה השרביט כדי לראות בחושך.
האור שנוצר חם למדי, ומסכן הצתת דברים דליקים, כולל השרביט של מטיל הקסם אם הוא לא שם מספיק תשומת לב.
"The Wand-Lighting Charm is simple, but requires concentration. To illuminate the end of a wand, the caster must call out "Lumos." If correctly incanted, the end of the wand will illuminate and cast light in the immediate vicinity of the caster. It can also be used to illuminate unseen entrances."—Miranda Goshawk [src]
רוצים לדעת למה זה מרגש אותי כל כך? בפשטות, מדובר פה בלהדליק אור בחשיכה. אבל הרבה יותר מזה.
"אי אפשר לעשות דבר לחשיכה באופן ישיר. אם תרצה לעשות משהו לחשיכה, יהיה עליך לעשות משהו לאור, ולא לחושך. כבה את האור, יהיה חושך; הדלק את האור והחושך ייעלם- אינך יכול להביא אותו ממקום כלשהו, אינך יכול לדחוף אותו החוצה. אם תרצה לעשות משהו לחושך, יהיה עליך ללכת אל האור, יהיה עליך ללכת בדרך לא ישירה. לעולם אל תלחם בדברים שאינם. הרוח מתפתה להלחם, אך הפיתוי הוא מסוכן; תבזבז את מרצך ואת חייך ותפזר את עצמך לשווא. אל תתפתה על ידי הרוח; פשוט ראה אם למשהו יש קיום ממשי, או שמא רק היעדר. אם זה היעדר- אל תלחם בו, חפש את הדבר שזה היעדרו- ותהיה בדרך הנכונה"
—טאנטרה ההבנה העילאית של אושו
קשה לחשוד בי שאני מאסכולת אושו, אבל הציטוט הזה מצא חן בעיני, בזכות ההכרה בפחד וברצון למגר את החושך, ובגבולות יכולת השליטה שלנו. וכאן ההזמנה היא לפגוש בסקרנות את כל מה שיש שם, ובשביל זה חשוב שנדליק את האור.
הקסם הכביכול פשוט הזה, שמדבר על להדליק אור בחשיכה מחזיק בעיני הרבה יותר מזה- האור הזה, החמים- הוא זוג עיניים טובות, סקרניות, מתבוננות באמון- קצת כמו העיניים של דמבלדור- ולכן זה כל כך מרגש אותי, כי ההבנה שקסם הדלקת אור הוא לא כמו פשוט ללחוץ על מתג, או למלמל מילה, אלא תנועה הרבה יותר מורכבת, הרבה יותר עמוקה, חובקת, מתרחשת כאן כשאנחנו מסכימים להכנס פנימה ולהאיר. לסמוך על הידיעה שיש שם משהו, להסכים לגשש אחר פתחים נסתרים, למצמץ ולתת למשהו להתגלות, לדבר מה בתוכנו שמחכה לעינים טובות, קשובות, מחכה למבט, ספיציפי, לנוכחות מסוימת- וליצור איתו קשר. הוא גם יכול לדייק לנו בדיוק למה הוא זקוק כשנוצר הקשר. בתוך הדבר הזה, ההזמנה העדינה, הסקרנות, הניסוי, התהיה-והטעיה- נוצר הקסם.
וההתנועה הזאת, קסם הדלקת האור, היא הראשונה, מבין שלל התנועות שמוזמנות למפגש. והיא תשמש אותנו שוב ושוב, כמו עוגן, ותאפשר כל פעם משהו חדש, מפגש או תנועה, או בהירות.
התנועה של פקיחת עיניים סקרניות פנימה, היא התנועה הראשונה בהתמקדות, במפגש עם דבר מה פנימה שמבקש את תשומת ליבנו. אנחנו מתמקמים מרגע, בנוחות, כדי שנוכל להקשיב לו, ושמים לב איפה מורגש הדבר מה הזה בגוף. כשאנחנו מזהים, נפקחות שם זוג עיניים פנימיות, ממצמצות אל החושך, מזמינות את הדבר מה הזה להראות לנו את עצמו. יחד, אנחנו מדליקים את האור. אומרים שלום, ויוצרים קשר עם מה שקורה שם בפנים, שמים אליו את ליבנו.
בעצם, זוהי התנועה הראשונה, ואני מעיזה לאמר- הכי חשובה, במפגש שלנו עם הפחד, גם פנימה וגםהחוצה.
היא בעצם נקודת ההתחלה של התהליך.
למעשה, ביציאה לדרך, היא זאת שנעשה שוב ושוב, בסבלנות אין קץ, פנימה, בכל פעם שאנחנו מבקשים לפגוש את מה שהתעורר שם (ולא רק את הפחד, אבל זה כבר למאמר אחר).
התנועה הזאת, קטנה ככל שתהיה, היא זאת שמאפשרת את כל התנועות אחר כך, היא זאת שמבססת את ההיכרות שלנו פנימה עם החלקים שרוצים, שדואגים, שחוששים, שמבועתים, שיודעים. היא זאת שתאפשר לנו להגיב בכל פעם באופן שמדויק לנו באותו רגע. כשיש לנו אותה יש לנו, אפילו בלי לדעת, את המפה לשאר הדרך.
וכמו שאפשר לראות הלומוס מאיר אור חמים, מאיר בעדינות את הסביבה הקרובה, ומתבקשת תשומת לב כדי לא להצית דברים דליקים באש. ממש כאן, בתוכנו, אור חמים, תשומת לב, התבוננות סקרנית, וידיעה שיש דברים דליקים שזקוקים לעדינות ולשימת לב מיוחדת.
והוא גם יכול לשמש כדי להאיר על כניסות בלתי נראות 'It can also be used to illuminate unseen entrances'- ולגלות נתיבים חדשים, אפשרויות חדשות, תנועות חדשות.
ויש גם לומוס סוֹלם- שמזמין את אור השמש, או לומוס מקסימה- שנועד להאיר אור גדול ומסנוור, או לומוס דוֹאוּ שעושה אלומת אור, וגם יכולה להרחיק טרולים סליימיים (אשכרה עשויים מסליים!) מדרכנו, ולהפוך אינקפינקים- שהם סוג עשן מטעה שנועד לפתות לבִּצות טובעניות להפוך למוצק, כך שנוכל לראות אותו! איזה מדהים זה היה אם כל הדברים החביבים הללו היו מתגלים בתוכנו והיינו יכולים להשתמש בהם כדי ללכת בדרך בבטחה?
לפעמים עצם הדלקת האור, כבר מאפשרת לראות שהדבר שהרגיש גדול או מפחיד או לא מוכר הוא בעצם ממש לא מפחיד. ותראו איזה יופי- כי הקסם הזה הוא גם קסם שילדים יכולים להשתמש בו כדי להגן על עצמם מפני ה-בוגימן מיודענו משכבר-
"When I know Lumos, I can chase away the bogeyman at night, or at least make him squint painfully."—Hufflepuff student[src]
The bogeyman is a dark magical creature that preyed on young children. Bogeymen were vulnerable to light, so a simple Wand-Lighting Charm was enough to make them "squint painfully".[1]
וכאן אפשר להתחיל לשים לב- היחס אל מופע פנימי של יצור מסוים/ התנהגות מסוימת/ תחושה מסוימת בתוכנו הוא יחס אחר מהיחס במפגש עם אותו יצור/ התנהגות/ תחושה בחוץ. כשהוא בפנים- הוא שלנו- הוא זקוק לתשומת ליבנו, בין אם מבולבל או מטיל אימה, מפוחד או דורסני- הוא שלנו, וככזה, אנחנו אמונים על ליצור איתו מערכת יחסים, לראות מה מסתתר מתחת ההתנהגות, מה הוא מבקש עבורנו, ואם הוא מופיע באופן מעורר אימה- לראות איך אפשר להתמשאב כדי לפגוש אותו.
ואחרי שהתחלנו לפגוש בעזרת הלומוס, וראינו שבעזרת האור הרך הזה אנחנו יכולים להתחיל להכנס פנימה, ואחרי כל מפגש גם קצת יותר בבטחה, וראינו שהאור הזה גם יכול להבריח כל מיני בוגימנים- שהם היצורים שהחברה בקשה להשתמש בהם כדי להפחיד אותנו לכדי ציות- ובעצם ליצור לנו מרחב בטוח ושקט מהנכון/ לא נכון של הבחוץ, אנחנו יכולים להקשיב פנימה ולהתחיל לפגוש. בעדינות, לאט, יותר ויותר לסמוך על הגוף שהוא לא יעשה ג'אמפ סקיירס (הקפצות למיניהן), כי הוא יודע מה עדיין זקוק לזמן להתגלות, לאט ובטוח וכשיעמיק האמון יאפשר לפגוש עוד.
ככל שאנחנו מגדלים את החלקים שדואגים, גדלים החלקים שיודעים, גדלה הלגיטימציה. להיות, לנוע, לתת לעצמנו אישור לבטא, ללמוד. ואז לאט לאט,רצונות עמוקים יותר מתחילים לעלות.
כאן כבר מתחילים לצוץ הבוגארטים, ולעיתים סוהרסנים. כשהם בפנים, אמרנו שהם מציגים את עצמם בהדרגה, ומצד שני, ככל שאנחנו מתקרבים לרצון, התנועה מורכבת מגם וגם. גם סוהרסנים גם בוגארטים, גם בפנים, גם בחוץ.
כי לפעמים המאבק בפנים כל כך גדול שאנחנו מבקשים מהסביבה לייצג עבורנו את הפחד- ואז יוצא שאחרים מתנדבים (גם בגלל הנטיות האישיות שלהם כמובן) להסביר לנו יפה או פחות יפה למה אי אפשר את הרצון או הדבר, או למה זה לא לגיטימי לרצות את זה, והופכים באיזה שהוא אופן לסוהרסנים בעצמם, או שפתאום כל מיני דברים נראים או מרגישים כמו סימנים להתגשמות הפחד הכי גדול שלנו (זוכרים את הבוגארט?).
אני אתן כאן דוגמא מרגשת עבורי. חברה טובה שלי, הדס ויסמן, כתבה ב2012 מאמר שנקרא "מתנת המילים הנבזיות"- ועיקרו ויופיו היה קשור להכרה בכך שהמילים הנבזיות בחוץ נוגעות ומעוררות משהו בפנים שאנחנו חושבים על עצמנו. שאחרת המילים לא נוגעות באותו אופן/ באותה עוצמה.
ואני מעיזה להוסיף שהן מעירות איזה חלק בפנים שאנחנו עומלים הרבה פעמים להרדים.
כשקראתי אותו בזמנו הייתי אמונה על ההסכמה הזאת שיש שם מתנה. אבל משהו היה מבולבל, לא יכולתי עד הסוף לנוע עם ומול המילים, קיבלתי קצת מהר מידי את המתנה. לא היתה לי אז את ההתמקדות שתאפשר לצלול ולרדת אל עבר החלקים, לפגוש את זאת שמתקוממת על המילים או האיך, את זאת שאכן מסכימה ואף חושבת עליי גרוע יותר, כי המפגש עם כל אחת מהן הצריך תהליך. היכרות עמוקה עם הפחד. כשהדבר - אחד העיקריים - שמפעיל אותך הוא ביקורת, לפגוש ביקורת מבחוץ הוא קודם כל מכה אנושה. ואז, יחד עם זה שאולי בשדות אחרים האפשרויות שלי לנוע היו הרבה יותר התמקדותיות- כי שם זה לא היה כל כך מפחיד להקשיב- בשדה הזה זה היה יותר מידי.
בהתחלה ניסיתי מהראש, עם חוכמת הגוף שלי כמובן, ועדיין, במעקף. בלהזיז את החלק שלא מאפשר לראות את המתנה, או לנסות לנהל את ההקשבה מתוך רצון בתוצאה מסוימת (לדוג לקבל את המתנה :) ), ויחד עם הנסיון לשמור על החלקים הפגועים שרעדו שם, שלא יראו אותם עד הסוף, שלא יברחו לי (כי אם אני לא מכירה אותם ופוחדת שהם מסוכנים, מה יגידו אחרים? ), וזה לא הצליח. ולא עבר. עדיין המילים הרגישו כמו סכנה.
כשהכרתי את ההתמקדות, כמו נפתח עולם פנימה, עומק, של יכולת לצלול ולראות אותי, לראות את זאת שמבקשת להשאר מעל המים, להחליט מהראש, לשמוע את הפחד שלה לברר ולגלות מה אני חושבת ומרגישה בנושא מסוים- כי אז אולי אצטרך לעמוד על זה ואולי להתעמת, כי אז אולי אלך לכיוון חדש, כי אז אולי אספוג ביקורת על הבחירה שלי.
ורק אז, לאט לאט, שוב ושוב, להציץ מה פוגש, ואיפה פוגש, ובמה נוגע, להדליק את האור בסקרנות ולגלות בכל פעם מחדש.
וככה, בעדינות, התאפשרו גם תנועות בחוץ, תנועות של בהירות, של לגיטימציה ויכולת תגובה.
ומה שקרה- הוא שמלבד שהתיידדתי עם זאת שבפנים שאומרת מילים הרבה יותר חריפות מהבחוץ כשהיא מבקרת אותי, יכולתי לקחת בחזרה את אליי נקודת המבט, להחזיר את נקודת המבט שלי לשולחן, ולראות שמי שמבקשת את תשומת ליבי זאת לא הביקורת שבחוץ, או מה יגידו- אלא זאת שיושבת בפאנל הפנימי שלי- וזקוקה שאני אהיה איתה עם הפחד שלה מכל מיני תנועות בעולם. ונוצרה איזו תנועה, עדינה, מרגשת, של יכולת להניח יד ולהגיד 'לא'- בהיר ונוכח למילים נבזיות שמבקשות להגיע. לא לשים קיר, אלא לראות את הסיטואציה והכוונה, ואולי אפילו את הגרעין החביב שנמצא בתוך המילים הנבזיות- ולבחור קודם כל האם, ואח"כ למה ואיך אני נותנת להגיע אלי, ומתי. ביני לביני. ומשם לבחור את התגובה.
אבל לא נקדים את המאוחר.
❦
מילה או שתיים על המנגנון של הפחד
אני שמה פה ציטוט של שמואל סלע, ציטוט שאני מסכימה איתו חלקית, מלבד האמירה לא לפחד, כי כבר סיכמנו שאי אפשר להחליט אם הפחד יגיע או לא, הוא שם, אבוציונלוני, שומר, נכון להגן.
אני שמה את הציטוט הזה כי הוא מרגיש לי קריטי כדי שנרגיש רגע את העוצמה של התנועה, את הרטט, שנוכל לראות את המניפולציה. לא סתם פחד עושה תנועה מהירה של התפשטות במרחב, הוא פועל על תדר שמעורר אותנו להשרדות, הוא דחוס, הוא מהיר, הוא דיכוטומי- חיים או מוות, וככזה מניע אותנו מיידית לפעולת פייט אור פלייט שנועדה לשמור עלינו מבחינה השרדותית- כמעט ואין לנו בחירה שם.
אבל התנועה ההשרדותית שנחוצה מיד בטבע מול נמר או תוקף קצת שונה כאשר עומד מולנו מישהו קרוב ויש ביקורת, או כשאנחנו בסיטואציה חברתית ויש תחושה של מה שאסור לבטא, או כשרוצים להבהיל אותנו לכדי ציות.
@שמואל סלע
תראו איך זה נראה בפועל- איך הפחד מזדחל, מתפשט, מתוך תנועה חדה ומהירה של הגורם המאיים, כמו נוזל, מבקש לכבול את הידיים ולסתום את הפה, צוחק צחוק מלא בטחון, כמו מייצר הד לעצמו. ככה זה נראה- מטאפורית :)
אבל, כל המהלך הזה שאנחנו עושותים פה נועד כדי שנוכל להכיר את הנפשות הפועלות בתוכנו, לעשות את התנועה מחוץ לסיטואציה ולהכיר לעומק את החלקים שלנו, בדיוק כדי שבתוך הסיטואציה נוכל לבחור איך להגיב. שיהיה לנו את השבריר שניה לזהות האם אכן מדובר בחיים או מוות, ואם יש צורך לעמוד אל מול המניפולציה עם מגן או עם צחוק, נוכל לעשות זאת.
❦
זכרון אחד מאושר
ראינו איך עושים את התנועה הזאת פנימה- ושככל שנפגוש פנימה כל מיני פחדים התנועה תשתחרר ותביא איתה עוד רצונות, ויחד איתם פחדים ששומרים עליהם מקדמת דנא- ואיך ככל שהתהליך מתבסס אנחנו וגם הגוף יותר בטוחים לפגוש ולהביא דברים יותר עמוקים לתהליך, ולידי ביטוי.
אבל גם אמרנו שהמפגש עם הבחוץ הוא קצת הפוך- הבחוץ לא ממש חס. המפגש או הרגע הכואב יכול להיות אינטנסיבי ומהיר ולפרצוף - ולפעמים יהיה מדובר באינטראקציה שהתרחשה במשך שתי דקות ונצטרך לפרק אותה אח"כ במשך זמן. כי הגוף מיד בשדה, מרגיש הכל בעוצמה, את המפגש, את התחושות, את הקודים שחשים להיות מופעלים או רוצים להגיב להפעלה ונבלמים. כאן נצטרך להתחיל במובן מסוים מפטרונוס. מקסם הגנה כמעט חריף.
ממשהו שלא יאפשר למילים הקשות לחדור (מתנת המילים הנבזיות) שיאפשר הגנה מידית, חזקה, כדי שתוכל להתאפשר כניסה בטוחה פנימה ובדיקה. רק אחכ תוכל להתאפשר תנועה אחרת.
"הקסם שמאפשר עמידה מול סוהרסן הוא כישוף מתקדם ביותר, ונקרא קסם הפטרונוס.
הפטרונוס הוא מעין אנטי־סוהרסן-שומר ראש שמתפקד כמגן בינך לבין הסוהרסן.
הפטרונוס הוא סוג של כוח חיובי, הקרנה של כל אותם דברים מהם ניזון הסוהרסן- תקווה אושר, הרצון לחיות- אך שלא כמו אנשים, הפטרונוס לא יכל להרגיש ייאוש ולכן הסוהרסן לא יכול להזיק לו.
כל פטרונוס שונה, ומיוחד לקוסם שמנסה לגייס אותו. ניתן לגייס אותו בעזרת לחש שפועל אך ורק אם אתה מתרכז בכל מאודך בזכרון אחד מאוּשר. הלחש הוא "אקספקטו פטרונום".
(פרופ' לופין, האסיר מאזקאבאן, הספר השלישי בסדרת הארי פוטר).
כדי לעמוד מול סוהרסן- שהוא יצור שיונק את החיים והשמחה מהאוויר, ובעצם משאיר אותנו מרוקנים מהשמחה החדווה והידיעה, ומלאים בכל השאר- פחד וכאב- אנחנו צריכים לזמן פטרונוס.
הקסם מורכב משני חלקים- להביא זכרון מלא שמחה- להחזיק אותו בלב- ולתת לעצמנו להרגיש את החום וההגנה של הזכרון- ומשם לתת דרור למילים 'אקספקטו פטרונוס' ולזמן- להזמין- להודיע- שאני מצפה לפטרונוס- מגן פנימי- שיצא וישמור עליי מול מה שמבקש לינוק את החיים מתוכי.
הפטרונוס מאפשר איזו תנועה עוצמתית מאד- מול משהו שלא מאפשר לנשום- שהוא יותר מידי- שמרגיש שמרוקן מאיתנו את כוח החיים. איום מפורש או מסווה, שימוש בכוח או בהפחדה ביחסי מרות, אבל גם ביקורת, האשמה, דמוניזציה, שיימינג, תיוג מיידי- כל אלה מופיעים בדרכים שונות במרחב, באינטארקציות שונות שיש לנו גם עם אהובינו הקרובים ביותר, וגם בהליכה פשוטה ברחוב או בסופר (בשנים האחרונות זה נרגע מאד ברחוב, ונשאר כמעט למפגשים ספיציפיים מול נותני שירותים למיניהם, ועכשיו זה חזר בעוצמה), לא סתם אני כותבת על זה, אני אלופה בהתמודדות עם הערות באוטובוסים- מזנים וסוגים שונים- ופלישה- מעיניים נעוצות עד ישיבה בחצי המושב שלי, מהערות על ביגוד חיוך ועוד- כך שאני מזהה את המגמות, אבל גם מרגישה את היסוד הזהה בדברים הללו- ולכן גם מאמינה באימון על תנועות קטנות של כן ולא, ובלגיטימציה.
כשיש את ההגנה של הפטרונוס מתאפשר מרחב לבדוק פנימה לעומק- מה מתחולל שם. בלי המהומה של החוץ.
מה נפגע/ נדלק/ מת מפחד שם, ולמה הוא זקוק. לפעמים תדרש התרחקות מהמרחב, או עצירת האינטראקציה. לפעמים תגובה חריפה. כך או כך, יכולת התגובה שלנו זקוקה לחופש וללגיטימציה כדי לעשות את שלה ולשמור עלינו.
בשלב הזה יכול לעלות פחד מוכר יותר, מסוג הבוגארט, והבדוק אתו למה הוא זקוק.
האלה באובו, והקסמים של הבטן התחתונה
אבל לאט לאט, בד בבד עם היכולת להטיל פטרונוס אל מול דברים שבאים מבחוץ- כי הרי משהו שם מראש כל כך מפציץ ואינטנסיבי- נוכל להתחיל לזהות את המוץ מהמתבן. נוכל להתחיל לזהות שחלק מהמקרים שפעם נראו בעינינו כסוהרסן מוצץ דם שבא עלינו לכלותינו- הם הרבה פחות מסוכנים, הטלת האור של הלומוס- תאפשר לנו לגלות שאין צורך להגיב באותה חריפות אם מדובר בבוגימן וכל שעלינו לעשות הוא פעולה עדינה של הדלקת אור והוא יברח, או טרול, או עשן מטעה שיצריכו את החומוסים השונים שהזכרנו. ואז אנחנו יכולים ויכולות לגלות שאותה ביקורת על כך שזה לא לעיניין שהכביסה אף פעם לא בארון לא מפחידה, ויש רצון לתגובה, אבל אחרת. אפילו כמעט לא רצונית- זה יגיע כמעט באופן טבעי, כי ככל שפגשנו את הפחד בפנים, התגלה שם משהו חדש.
בעצם זוהי אינדיקציה ראשונה- שהדבר שנתנו לו מימדים מיתיים- הולך וחוזר לגודל האמיתי שלו. הוא עדיין מצריך הדלקת אור ועמידה אל מול, אבל כבר בגודל הטבעי שלו. אז יכולים להגיע קסמי הבטן התחתונה, מתוך צחוק וחדווה.
לעומת הסוהרסן הבוגארט מסמל פחד שאין עליו מטען כה כבד, והלחש שמאפשר לפגוש אותו הוא רידיקולוס.
"הלחש שדוחה את הבוגארט הוא פשוט מאד, אך הוא דורש אומץ ונחישות. אתם מבינים, הדבר האחד שיכול לחסל בוגארט זה צחוק. מה שצריך לעשות זה לאלץ את הבוגארט ללבוש צורה שתהיה מבדרת בעיניכם.
הלחש שאומרים הוא 'רידיקולוס', אבל זה החלק הקל.
רגע לפני שהוא יוצא-
האם תוכלו לבדוק מה הדבר שמפחיד אתכם יותר מכל?
והאם תוכלו לדמיין משהו מבדר שיכול לקרות כשהוא ילבש את הצורה של הדבר? "
(פרופ' לופין, האסיר מאזקאבאן, הספר השלישי בסדרת הארי פוטר).
הקסם של הרידיקולוס- קשור לבטן התחתונה, לשמחה, ובשום פנים ואופן לא ללעג או השפלה.
במיתולוגיה היוונית, האלה באובו, אלת המיניות והצחוק, שמתוארת כצלמית פגאנית עיניה בשדיה, ופיה הוא ערוותה, היא דמות שמביאה את הצחוק מהבטן באמצעות בדיחת עסיסיות ותעלולי גילוי והסתר, ומחזירה את כוחות המיניות והפריון לפעול אל מול הדכאון.
ככל שאנחנו מתירים שם בבטן קשרים, בעדינות, עם הלומוס, מאירים על פחדים קטנים ופוגשים את מה שבאמת מפחיד אותנו בסיטואציה ואת הצורך, ומתיידדים איתו, ועם הרצון לצידו, כך גדלה הלגיטימציה, והלגיטימציה הזאת אמונה על איזה תנועה עדינה של אישור פנימי- אישור לנוח, אישור לנוע, אישור לא להיות מושלם, לצחוק בקול גדול, לא לקחת דברים ברצינות כל כל גדולה. אלה מפחידים הכי הרבה את הסוהרסנים והבוגארטים. כי ככל שהשמחה מתרבה- האחיזה שלהם כמו נחלשת, השליטה שלהם בסיטואציה יורדת, קסמי האור של הבטן התחתונה מאירים באור עז על המניפולציה, על אחיזת העיניים, על האשליה, ומזמינים את הנוקשים ביותר להתרכך, להצטרף.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהמשפט "זה לא לעניין" בנושא הכביסה כל כך הצחיק אותי, כי מה הוא קשור בכלל, ויכולתי לראות את הבקשה החביבה מהצד השני שהתחפשה למשהו חמור סבר שממש מודיע לי איפה הכביסה אמורה להיות והתפוצצתי מצחוק. זה באמת לא לעיניין! זה ממש לא לעיניין! ושנינו צחקנו, מהבטן. וכך הבוגארט הזה נעלם ללא שוב.
ולא סתם אני אומרת, ומקפידה, שלא מדובר בלעג, שדווקא מחליש את שני הצדדים בעיני, אלא בקסם של צחוק מהבטן שבא מאיזו רווחה, נדיבות פנימית, וחדווה, ומחזק ומחבר את שני הצדדים.
❦
והנה התרשים של התנועה כולה ממעוף הציפור- כי תוך כדי עשיתי תרשים זרימה של מהנדסי מעשיה וטיול (שהם הכי אנשים של סיפורים ותהליכים)- עם קצת ציורים- כדי לעשות סדר לעצמי ***
❦
לא מדובשך ולא מעוקצך- עד שתקח.י אחריות על הדבש ועל העוקץ
-או- אקט החזרת המפתחות פנימה
יש עוד. יהיו עוד. כל עוד אנחנו חיים, יהיו שם כל מיני בתוכנו שיסמנו לנו את גבולות העכשיו, גבולות האינטראקציה, שאמונים על לשמור עלינו, לפעמים מעצמנו, לפעמים מבחוץ. תמיד לטובתנו, אבל לא תמיד רואים את התמונה כולה. יש שם חלקים עתיקים ששומרים, יש ששומרים על מקומות עם אומרות סופר עדינים שעדיין מחכים להתגלות, יש כאלה שנובעים מתנועות חדשות אל עבר מקומות חדשים, או מתנועות ישנות שלפני שנה היה מותר לעשות ופתאום לא... והם שם, מחכים, לתשומת ליבנו, ולהתרה העדינה הזאת.
בכל פעם שאנחנו עושים את ההתרה, מתאפשרת תנועה החוצה- בין אם בהיסוס, בין עם בלגיטימציה, בין אם לאט או מהר (גם אלה חלקים שצריכים שיקשיבו להם), והיכולת שלנו לעשות את הנפרדות בינינו לבין הבחוץ- גדלה.
ההקשבה לחלקים שלי ומה הם מבקשים, העיניים שלי ואיך שאני רואה את הסיטואציה, מול הבקשה שמגיעה מהמרחב (גם אם היא בצורה של סוהרסן או בוגארט). הבחירה האם להגיב, איך ומתי.
ואז מתאפשרת עוד תנועה, בהירה ונוכחת.
זאת בעצם תנועה של לקיחה של המפתחות פנימה בחזרה לידיים שלנו.
זאת לא תנועה של שליטה, כי האמת היא שאין לנו שליטה על התנועות שיקרו בחוץ, ואפילו לא על חלק מהתנועות שלנו ומה שיתעורר בנו. אבל כשהמפתחות פנימה בידיים שלנו- אנחנו יודעים לפתוח את הדלתות לאט ובטוח, בסדר הפנימי מתוך הידע והחוכמה של הגוף, ולתת לעצמנו תוקף, גב, אישור, הכרה. זה לא במקום הרצון שזה גם יבוא מבחוץ, אלא כמו לגדל מקום שמרוב פחד וביקורת כבר הפסיק לראות כמה נהדרים אנחנו. שלומד יחד עם הפחד לאט לאט לבטוח, לעשות צעדים במרחב, ליפול ולקום.
והנה המחשה- לרגע בו נזרקת מילה ספיציפית לחלל האוויר- עם כוונה להחליש, לפגוע- לרגע הבחירה- ולתנועה
ואותה לקיחה של המפתחות חזרה אלינו מאפשרת לעשות תנועה בהירה- אל מול אותו "כישוף" שואב חיים/ מאיין שהוטל לפתחנו- בין אם איום מרומז לבין אם שיימינג וכו- של הדיפה בלי כוח. כמו הרמה עדינה של היד ואמירת לא. ממש כמו באנקדוטה השניה בהתחלה (זוכרים?) כשהיו לי שתי שניות להגיב- שתי שניות בהן צמד המילים היה יכול לאיין אותי מהדיון (העיסוק עם הפחד עוסק הרבה בקסמי איון), ועצרתי והנחתי יד- ואמרתי לא.
זה 'לא' מסוג אחר- הוא לא לעומתי, הוא לא נלחם, הוא רק נותן שקט פשוט, כי הוא מחזיק הכרה פשוטה שכולנו יודעים, גם אם אחד הצדדים בדיון "שכח" לרגע, או נסחף. הכרה פשוטה שהצד השני שכח לרגע, ואם אני אשכח יחד איתו- והפגיעה תוכל להמשך.
ההכרה הפשוטה הזאת- היא בדיוק התנועה שמשחררת עבורי את הדמוניזציה של המילה קסם או כישוף- כי בעצם לא ניתן להטיל עלינו ואנחנו לא יכולים לשלוט באף אחד. אנחנו יכולים להדוף את התנועה כשהיא מוטלת עלינו או לפתחנו. יש שם שבריר שניה-והקשבה פנימה- והזדמנות לבחור- למי אנחנו מקשיבים.
ההיכרות העמוקה פנימה מאפשרת לנו לבחור ברגע האמת האם ואיך אנחנו נותנים מקום לתנועה שבאה מבחוץ- זה גם כמובן תלוי באיך שהיא באה- בגסות/ התנפלות/ ביקורת/ הפחדה/הקטנה, וגם ליכולת שלנו באותו רגע - לראות את הפחד ולהיות עם הפחד- ואז שלב לקיחת המפתחות הוא קריטי- כי כשאנחנו בוחרים לעשות גב לחלק שצריך שם הגנה- אנחנו משאירים את המפתח לתנועה פנימה בידיים שלנו, עם העיניים שלנו, עם האמון הפנימי, והתגובה תהיה בהתאם ליכולת ולצורך שלנו לשמור על עצמנו באותו רגע. אח"כ נהיה עם מה שנתעורר שם, ואם צריך, ניקח גם אחריות. אבל לא "תחת אש".
וזה בדיוק- שבריר השניה- בו אנחנו יכולים להחליט האם הכישוף או הקסם שהוטל עלינו יופעל או לא. זאת לא החלטה חד צדדית- אלא דו צדדית. ובין אם בחרנו כך או אחרת- אני מאמינה שלשתי הבחירות יש ערך, שגם כשכביכול לא הגבנו- או נפלנו או הופעלנו, יש מקום לשים לב מה ננגע שם, ושזאת לא הבטחה שלא יקרה שוב, אלא תהליך עדין שמאפשר לדייק שוב ושוב, ללמוד אותנו, להאיר מחדש על מקומות שמבקשים, שיש ערך גם לכל הפעמים שאנחנו מתערבבים אם במקביל אנחנו מסכימים להציץ ולראות מה קרה שם.
המטרה היא לא להיות חסיני-כדורים- אלא לפתח איזה סוג של גמישות, נוכחות, מפגש פנימי בו ניתן לבחור מחדש שוב ושוב, בתוך הרגע, את התנועה המתאימה, וליצור קסם מחדש.
זה לא אומר שאי אפשר לפגוע או להפגע, להתבלבל או לרגע להשתמש בכוח לרעה משני הצדדים, אבל זה כן אומר שיש לנו גם איזונים ובלמים בפנים, והפחד נועד לשמור עלינו בדיוק שם- לא ע"י מניעת המפגש, אלא על ידי איתות פנימי- שמאפשר הקשבה, ניסוי, תהיה, טעיה, ועדינות. ממש כמו מערכת החיסון שלנו שצריכ לפגוש וירוסים וחיידקים כדי להתחזק, מערכות החיסון של שני הצדדים מתחזקות כשהן פוגשות תנועה שמחזיקה בתוכה שניים, שתי זוויות, שתי אפשרויות, למידה מהתנהגויות שכבר נפלנו בהם, מפגש חוזר עם משהו שמבקש התייחסות אחרת, רק שכאן אנחנו ניגשים בזהירות, ולאט, ועם הפסקות, כדי לעשות מקום למערכת להלחים את המקומות של השבר, ולהחלים.
זאת בעצם התנועה הקסומה בעצמה שהודפת כישוף שכביכול הוטל עלי. מילים שביקשו להשפיע/ לגרום משהו שאני לא מעוניינת לעשות. זה לא שאני יכולה לבחור לא להיות חלק מזה- כי אני כבר חלק- זה מתרחש באינטראקציה- והכי הרבה במערכות יחסים קרובות- אבל אני כן יכולה לבחור את הצעדים שלי בתוך הריקוד, לתת לגיטימציה לכן וללא.
וזה בעצם כל הסיפור.
ברגע שאני חופשיה להגיד את הכן והלא, לבחור את התנועה יחד ואל מול, אנחנו שניים ברחבת הריקודים. נעים ופוגשים, לומדים צעדים של ריקוד שרלוונטי לנו, ולכן ולעכשיו. שנינו באותו גובה. מותר להיות מרוצים ולא מרוצים. אפשר לריב ולדייק. אם התפלקה בטעות ביקורת, היא לא תהרוג את אחד הצדדים. גם לא כעס. מותר לרקוד את התנועה המתבקשת בתוך היחסים וגם בתוך המעברים וההשתנויות.
וזה בדיוק הפוך מהדמוניזציה. זאת שנותנת משקל גדול כל כך לצד השני. לדעה שלו. לכעס שלו. למה שהוא רוצה.
היא מגדילה אותו ומקטינה אותנו מולו. כאן אנחנו חוזרים להיות שני אנשים. ובשני הצדדים יש גם וגם.
❦
אפילוג- מי כאן בעל.ת הבית
וזאת התנועה האחרונה- כי אחרי כל ההתיידדות הזאת פנימה, אנחנו מגיעים לפגוש כל מיני מבחוץ.
אבל אנחנו מצוידים באיזה משהו שנקרא אונים.
ופתאום אפשר לראות כל מיני דברים מעניינים- כל מיני מניפולציות והפחדות- וסיפורי אימה- על המצב,
ופתאום אפשר לראות את העכבר שמטיל צל ענק- את האנרגיה הדחוסה כשהי מבקשת להלך עלינו אימים-
ולהזכר שאנחנו ה99%, שכל הכוח שייחסנו ונתנו- לבן זוג או חמות או מנהל בית ספר- לממשלות, לארגונים, לאילומינטי- הוא בעצם שלנו, רק נורא פחדנו לקחת אותו בחזרה- כי יכעסו, כי יגידו, כי יבקרו, כי זה מפחיד וזאת המון אחריות, וזה לפעמים זה גם יותר נוח. אז ולא חייבים לקחת הכל בחזרה- אבל כן על מה שבא לנו.
ותראו איזה יופי- כי יש כאן איזה קלף קצת מפחיד שאומר בדיוק הפוך ממה שאנחנו מניחים שהוא אומר (ממש כמו כל המאמר הארוך הזה :) - ואני הולכת לשים אותו יחד עם הפחד ויחד עם זה שהוא מכוער בטירוף- ממש כמו כל הדברים הקודמים שגילינו שככל שננקוב בשמם הם יהיו פחות מפחידים-
אם נסתכל טוב על הקלף, נראה שהוא נראה מפחיד- השטן גדול- עומד מעליהם, שניהם כבולים למשהו- אבל לא אליו, הוא גדול ואותם קטנים, והוא כביכול יושב על המשמר על המנעול ומחזיק אותם יחד - אבל אם מסתכלים טוב- השלשלאות רחבות, ובאיבחת תנועה אחת, ממש בתנועה שמזכירה את הורדת המסיכה, הם יכולים להוריד את השלשלאות מעל החזה. זה אפילו מזכיר את משל הפיל שקשור ליתד בקרקס, בתנועה קטנה של ניעור הרגל הוא יכול להשתחרר, אבל הוא משועבד לאיזה רעיון, וכל פעם שהוא מרגיש את המשיכה של החוט יש גם זכרון גופני שלא מאפשר לו לנוע.
כאן ההצעה היא להתמקד. עם הפיל, עם היתד, עם הרצון לנוע, עם השטן, עם שאר החלקים- כי אולי, ההבדל הכי משמעותי בין קלף האוהבים לקלף השטן- הוא הפחד להסתכל- פנימה או החוצה אל ועל האחר- ממש אפשר לראות איך בקלף האוהבים כל אחד מהצדדים מסכל על צד אחר, ואילו בקלף השטן- אף אחד לא מסתכל החוצה, או פנימה.
עצם ההפרדה בין הפנים לחוץ יוצרת תהליך שמערער את היחסים פנימה- עם הכן והלא- היצרים, הרצונות, התשוקה, הביטוי- ואז הפחד משתלט בכל פעם שהם עולים- הרי הפכו אותם לשדים- ושייכו אותם לרוע, וככה אנחנו נשארים בלופ, ונשלטים ע"י המנגנון עצמו בלי יכולת להשתחרר.
כשאנחנו עושים את התהליך הזה פנימה- של מפגש עם הפחד והדברים שאסורים ומפחידים בתוכנו- אנחנו מתחסנים מול הבחוץ- ויכולים לעשות את התנועה של להחזיר את הדבר לגודל האמיתי ולעמוד מולו, ולאט לאט להחזיר את האונים. זאת הדרך הכי עמוקה לעבוד עם הטראומה ולהביא ריפוי.
הרעיון. הרעיון שאנחנו מסוכנים עד אין קץ הרעיון שאנחנו צריכים מישהו שיגיד לנו ויחליט עלינו הוא הרעיון שהם משועבדים אליו.
בעצם, להוריד את השרשרת מהצוואר זוהי הכרה עמוקה בכך שאנחנו בסדר. יחד עם האור ועם החושך. ששניהם יחד שלנו, ויוצרים מערך של איזונים ובלמים, פנימי, קשוב, שמאפשר קשר בין החלקים ולא חטיפה לצד אחד.
זה להשתחרר מההנחה שאנחנו מסוכנים ולכן אנחנו צריכים שליטה מבחוץ. זה להחזיר את הסמכות פנימה, אלינו.
והקלף מראה לנו למה אנחנו באמת כבולים, אבל גם לא באמת. אנחנו חופשיים להוריד את השלשלאות בכל רגע נתון.
רק צריך לבחור להסכים שזה לא בחוץ, אלא בפנים. וזאת האחריות שלנו כל הבפנים הזה.
וללדת את עצמנו- ברכות ומתוך אמון.
והנה עוד אפשרות של קלף השטן, שמזמינה בדיוק לזה -
