אנחנו עוסקות כאן בקסם מורכב,
כי מסתבר שלמרות שקיבלנו את רוב דפי השיעור ומהלך הקסם
יש חלקים שלמים ששכחו לספר לנו עליהם, ושנאלץ לאלתר בעצמנו.
כמו כל גיבור שיוצא למסע חייו, פוגש דרקונים ומפלצות וולדרמורטים, כך גם אנחנו.
יוצאות ויוצאים לדרך ופוגשים כל מיני חיות ביער. נחשים, ינשופים, עכברים, טרופותים. בוגארטים, סוהרסנים. אפילו מפלצות באנשי (שלא קראתי עליהן מספיק אבל אני יודעת שהן מפורסמות בצרחות שלהן)
וברצינות. מתי ואיפה אנחנו לומדים להטיל קסמים? איפה כל המורים לשינויי צורה והתגוננות מפני כוחות האופל?
ומתי יגלו לנו שהכל נמצא בפנים, גם וגם, שוכן ורוקד, והדרך הכי טובה להגיע למפגש עם מה שיש בחוץ הוא להתיידד עם כל החברה הפנימיים לפני שיוצאים החוצה? וגם, שדרוש/ה איזה דמבלדורית אחת, או קיסרית ילדותית, או מומו. ומאסטרו הורה אחד. מישהי, מישהו, שיש לו/ה עיניים צוחקות וידיעה אחת או שתיים מתוך המפגש עם הפחד, שיהיה איתנו קצת עם כל מה שעולה מבפנים, כי אחרת רוב הסיכויים שנגיע עיוורים למפגש.
האם נסכים לראות שקסם הוא לא מה שעשו ממנו- אקט מהיר שמאפשר למלמל איזו מילה ולקבל מיד תוצאה, או לחלופין- אקט שנועד כדי להשפיע על הצד השני- ולהפעיל כוח כדי לגרום למישהו אחר לעשות משהו בניגוד לרצונו. יש קסמים מסוג אחר לגמרי, ועליהם בא לי להאיר- על אפשרויות תנועה, דרכי יציאה ועל בחירה וכוונה.
ורגע לפני היציאה לדרך- אזהרת מסה ומסע- כי הכתיבה של הטקסט הזה ארכה חודשיים- ואולי גם הקריאה שלו תרגיש כמו מסע, ותבקש לקחת נשימות, הפסקות, מרחק לעיכול (בתחתית הדף יש ראשי פרקים לקריאה בשלבים).
וממליצה למי שלא קרא.ה את חלק א' - המאמר המקדים והבסיס לתנועה, לקפוץ רגע לכאן.
❦
היום נלמד לעבוד עם קסם עתיק שיש לו כמה הסתעפויות- והוא עוסק בפחד ובגודל.
נראה יחד את הפחד, את הגודל שהדברים לובשים או מלבישים עליהם, לפעמים גם למימדים מפלצתיים ודמוניים, ונראה איך מחזירים אותם מהגודל המיתי שנתנו להם- לגודל האמיתי. נפגוש דרכים שונות- כך שנוכל לבחור אם- איך- ומתי- לעמוד מולו.
הקסם הזה מורכב מתנועה פנימה והחוצה, ולכן נעשה את זה לאט. ועם התרגשות.
ועם הערות שוליים כמו כל מכשפה טובה :)
ההזמנה בבסיס הקסם או הקסמים הללו- היא החזרת הסמכות פנימה. להחזיר את הכוח לידיים שלנו.
וכאן נתעכב רגע, כי יש לנו סיפור מורכב עם כוח- ועם חוסר אונים. סיפור שלא תמיד מאפשר לנו להיות עם העוצמה והאונים שלנו, ולא עם חוסר האונים המובנה שבא עם החיים. בשתי הפסקאות הבאות נפרק את זה רגע, ואז נחזור לקסמים.
הסיפור שלנו עם כוח מתחיל בכך שהיינו ילדים, קטנים ותלויים בהורינו, והמבוגרים לא תמיד השתמשו בכוח שלהם כדי לתת. למעשה- לצערנו ולכאבנו הגדול- ובגלל העברה בין דורית של טראומות וצרכים שלא נענו - הם השתמשו בכוח שלהם כדי לקחת - ציות, כבוד, הכרה, ועוד. ואנחנו כילדים מתוך צורך בשייכות- ומתוך רצון עמוק שחשב שאם ניתן להם את מה שחסר לנו מתישהו יגיע תורנו לקבל- התנדבנו או הוכרחנו לתת, ונוצרה מעורבבות לא בריאה.
כשאנחנו פוגשים משהו שמוגש לנו כהכרח - גלוי או סמוי- מיד מופעל שם תהליך שמוציא מאיזון את התנועה הטבעית- את הפשטות של האפשרות לבדוק ולשים לב לכן וללא הפנימיים ולבטא אותם החוצה. אם ה'כן' וה'לא' לא מוזמנים, ולהביע אותם עלול לפגוע בשייכות להורים (וכילד.ה בסיכויי ההשרדות שלנו) נוצרת מערכת יחסים לא פשוטה עם הצרכים הפנימיים ועם יחסי כוח.
המצב הזה נעוץ גם ברגעים שמוכרים לנו מהילדות, וגם בהעברה בין דורית של טראומות וסיפורים משפחתיים עליהם גדלנו, שקיבלו נופך שמגדיל את האימה- את התוקף/סכנה- ומקטינות עוד ועוד את יכולת התגובה של מי ששמע את הסיפור מיד שניה ושלישית, וגם חווה את הפחד ואת הבעתה שעוברים דרך הגוף (כמו מה שקרה לטרופותי הבת).
העקרון הראשון בקונסטלציה משפחתית מדבר בדיוק על זה- על סדר האהבה- ועל כך שהגדולים, אלה שבאו קודם, הם אלה שנותנים לקטנים, אלה שבאו אח"כ. בעלי המשאבים נותנים לאלה שאין להם. אבל כאמור, הורים פצועים ומדולדלי משאבים לא תמיד יכולים. ויחד עם ההבנה שהורינו עשו כמיטב יכולתם, עכשיו תפקדינו להיות עם החוסר, הכאב והפחד, ולעשות מקום לעצמנו ולצרכים שלא נענו שם.
אז איך עושים את התנועה לסמכות פנימית?
אותם ילדים שהיינו, נמצאים איתנו עד היום. אם אנחנו ברי מזל - יש תנועות או תחומים בהם גדלנו ברכות, או בטבעיות, ושם יש אפשרות לראות את החופש שלנו לבחור, את הכוח שלנו לבחור, ולהיות בגודל האמיתי שלנו.
אבל ההכרה בחוסר של אותם ילדים מפוחדים שהיינו- שרואים ביחסי כוחות סכמה אינסופית, ורואים את יחסי הכוחות מעמדת הילד (קטן מול גדול), ההכרה בכאב שנוצר שם, הפחד מחוסר האונים, המלחמה פנימה והחוצה ונסיון השליטה, חשובה מאין כמוה. גם למערכת היחסים הפנימית שלנו, וגם למערכות יחסים עם אהובינו ועם העולם.
וכדי לעשות את התנועה של להחזיר את הסמכות הפנימית לידיים שלנו- נדרש תהליך של לפגוש את הפחד- לגדל את החלקים הפצועים ולתת לגיטימציה לצרכים, ומשם לעשות דה- דמוניזציה- להחזיר את האיום או הכוח שמופעל עלינו לגודלנו האמיתי- כדי שנוכל לעמוד מולו. וזו תנועה שנעה לסירוגין פנימה והחוצה.
ההזמנה היא לתנועה שמחזירה אלינו את הכוח- בלי ללבוש שריון ובלי לנתק. תנועה של לפגוש.
להזמין את המונח כוח להיות משהו חיובי- שנועד כדי להגן ולתת, לעצמנו, והחוצה. שנותן לגיטימציה לצרכים שלנו, ותוקף וגב לבחירות שלנו. ובשביל זה אנחנו רוצים לעשות תנועה של דה- דמוניזציה - שהיא בעצם תנועה שמחזירה את הדבר המפחיד לגודל שלו (העכבר של טרופותי) וגם את מי שעומד מולו לגודל האמיתי (טרופותי עצמו), בלי כיפופי ידיים.
כי העכבר שלובש צל ענק יכול להיות גם ביקורת של בן זוג שמצפה שהכביסה שלו תהיה בארון, אכזבה של חמות שתפגע אם אגיד שלא בא לי לבוא לארוחה, דרישה של מעסיק שלא מעוניין לשמוע שאני לא יכול.ה/רוצה, מישהו בדיון שיכול להפיל עליי מילה או צמד מילים שתאיין אותי בדיון, ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה. ואפילו בימינו אלה- ממשלה שמחליטה על גופינו, חירותינו ועוד.
ולא סתם כל אחד מהדברים הללו עלול להכריע אותנו, כי הם נוגעים בפחדים האישיים שלנו, הם נוגעים במקומות שקשורים להעברה בין דורית ולאסור ולמותר שלנו, ולצורך העמוק בשייכות.
ואנחנו רוצים להיות יכולים לעמוד שם בגודלנו המלא, ולהחזיר את הצד השני לגודל שלו- להחזיר את הדיון לפסים של הקשבה, לשמוע את הצורך בכביסה בארון ולהגיב אלו בעינייניות, להגיד שלא מתאים לי להגיע יחד עם הפחד מהאכזבה, ועוד ועוד בהתאם לבהירות שתתבהר בנו.
בשביל זה חשוב כל כך שנסכים להיות עם הדבר הזה שבבסיס התנועה- עם הפחד מה יגידו, שיתרחק ממני, להשאר לבד, להחשב X/Y/Z, כי משם מתחילה התנועה.
ומה שיפה, זה שהתנועה של ההתרה- היא בדיוק אותו דבר- רק בכיוון ההפוך. מהקטן לגדול.
אז בואו נתחיל.
❦
נפתח בשני סיפורים קצרים.
כשהייתי קטנה, בחופש הגדול, הייתי עם אחים שלי אצל אבא שלי. ערב אחד, כשלא צייתנו לאיזו בקשה שלו והוא היה חסר אונים, הוא איים שהוא יחזיר את ביה"ס מחר בבוקר :)
נעזוב רגע את חוסר האונים שלו כאבא באותה סיטואציה (שזה נושא נפלא בפני עצמו, אפשר לקרוא על זה כאן), אבל אנחנו ידענו שאין דבר כזה שהורה יכול להחזיר את מערכת החינוך לפעול באמצע הקיץ, וכך, איינו (מלשון אין) את האיום, והמשכנו בשלנו שמחים וטובי לב :). (ולפעמים יש לי הרגשה שזו היתה דרך מיוחדת וחכמה כדי להמחיש את חוסר האונים ולחסן אתנו מפחד על הדרך, אבל זה לפעם אחרת).
עוד אנקדוטה.
לפני כמה שבועות, הגעתי לביקור אצל חברה שהיא גם הקוסמטיקאית שלי. היתה אצלה מישהי שאני לא מכירה, ופצחנו חיש מהר בשיחת היום (על זאת שאין לנקוב בשמה- הקורונה). השיחה התחילה יפה והיו טיעונים לשני הצדדים, אני הייתי בעמדת מיעוט (ויש חשיבות לעובדה שהיו שם שתיים מול אחת, גם בגישה ובהתמודדות מול הנושא המורכב הזה, וגם בזה שזה יכול לזמן טקטיקות דיון בעייתיות). לפתע, דווקא החברה, שיותר נוח לה איתי, זרקה לעברי את צמד המילים "מכחישת קורונה". הזמן האט מאד, ושתי השניות בהן שקלתי את צעדיי הרגישו קריטיות. הרי ידוע שיש צמדי מילים שמאיינים צד אחד בדיון לבלי שוב. ז"א רגע לפני- היתה משמעות לדבריי- לטיעונים שהבאתי- ורגע אחרי- אם לא אשים לב, תהיה פה חינגה קלה שתאפשר להתעלם לגמרי מצד שלי בדיון, ותסיים את האפשרות לשיח (וכולנו מכירים גם את חגיגת הצד הצודק ואת השמחה לאיד והעלבון שיש שם). כמישהי שמאמינה בדיונים הוגנים לא יכולתי לשתף עם זה פעולה. באיבחה- הבהרתי שזוהי טקטיקה להפוך אותי ללא רלוונטית בדיון. ולשמחתי, הדיון המשיך ודעתי לא נמחתה מעל פני האדמה. (והייתי מרגישה ככה גם אם הייתי בצד השני. מותר להתבלבל, אבל כמו שנגלה, יש שניים בריקוד הזה).
בסוף, אפשר היה להשאר באי ההסכמה, האפשרות שכל אחת תתמודד בדרכה, בלי שאף אחת תאבד חלקים חשובים. ובימינו - זה המון..
שתי האנקדוטות הללו הן כמו שני תרחישים שיאפשרו לנו הצצה לאיך נראה קסם בחיים האמיתיים (רמז- בלי אורות וברקים, למרות שלפעמים כשאנחנו רושפים זה בהחלט נראה ומרגיש ככה).
יש משהו בתשומת הלב הספיציפית עליה נדבר שמאפשר לעבודה עם קסמים מעשיים לשנות פאזה במפגש, ולמילה קסמים להיות הרבה פחות אימתנית ממה שהולבש עליה, וחלק מהמהלך הוא להחזיר כל מיני דברים לגודלם הטבעי.
ואפילו יש כאן גם בשורה משמחת גם בנושא הכה אימתני של הכוח של האחד על האחר. נגיע אליה לקראת הסוף.
❦
דמוניזציה
המהלך שאנחנו מבקשים לעשות פה- הוא דה- דמוניזציה. אבל מה זה דמוניזציה?
הייתי רוצה להגיד בפשטות שזהו סוג של השחרה, אבל לא רק, כי היא באה עם עוד משהו.
אבל זה בא יחד עם עוד משהו- עם פחד.
כי ההשחרה- ההפיכה למשהו לשלילי- יחד עם המילה דמוני- שמגדילה- הופכת אותו ללא טבעי, מסוכן, ורב כוח.
ואנחנו יודעים איזה יחסי כוח יש לנו עם המילה כוח :)
בעצם יש לנו כאן תנועה שיש לה מטרה להשחיר התנהגות/ קבוצה/ עמדה כנגד הלבנת הצד שעומד מנגד.
ולדמוניזציה יש תופעות לוואי קשות - שלא מאפשרות לנו לגעת בדבר עצמו- ההתנהגות/ הקבוצה/ העמדה עצמה אסורים בפנינו- ואין לנו אפשרות לגשת לנושא בסקרנות, מתוך בדיקה של מה קורה שם.
ולכן, ככל ש'הדבר' מורחק מאיתנו, הוא הופך להיות יותר ויותר גדול, מפחיד, מסוכן, ומגיע למימדים דמוניים (יחד עם המבט שהולבש עליו על ידי החברה). ועצם נסיון ההתקרבות/ בדיקה הוא כבר סכנה. כי יחד עם ההשחרה- הצד המסמן הופך את עצמו, בעצם התנועה, לטהור יותר, ומרחיק אותנו מאפשרויות המפגש.
ומכיוון שחוק התנועה של ניוטון אומר 'על כל כוח שגוף מפעיל על גוף אחר- מופעל כוח שווה בגודלו והפוך בכיוונו',
די ברור שנסיון להלחם בקיום של הדבר אותו אנחנו מנסים למגר- לא יביא לנו את התנועה המיוחלת. אולי אפילו להיפך. וזה לא רק רעיון פילוסופי, אלא ממש אישי, כי תיכף נגלה שחלק מהדברים שהרחיקו מאיתנו- נמצאים בתוכנו.
אז בואו נשים כפפות ונסיר את הכפפות, וניגש לטפל בתפוח האדמה הלוהט הזה.
❦
כדי לעשות דה- דמוניזציה- נצטרך לעבור דרך הפחד
אני עושה כאן פאוזה רגע- כדי שנוכל להכנס פנימה בבטחון.
כי חלק גדול מהפחד בכלל לא שלנו, חלק גדול מהפחד מכל מיני חלקים בתוכנו ובחוץ בא מפחד של העוסקים במלאכה (ההורים) בבואם לפגוש איתנו את החיים, ולהנגיש לנו את המפגש עם העולם- כך שרכשנו איזו תחושת סכנה מובנית. ואני מתכוונת כאן לחלוקה הדיכוטומית של הטוב והרע, של רגשות טובים ורעים, מעין חלוקה לשחור ולבן- מלאך ושטן.
החלוקה הזאת יצרה ויוצרת חיץ פנימי בתוכנו- כזה שלא מאפשר לגשת למקומות חשוכים בפנים בסקרנות ולראות מה יש שם. הרי אם זה מקום אסור/ רע- בהגדרה יווצר פחד גדול לפגוש אותו.
ובעצם, החלוקה הזאת חוסמת לנו את הגישה פנימה, את האפשרות לגשת למעין החיים, להכיר בעושר ובעוצמה שיש לנו בפנים. התנועה הפנימית הזאת היא זאת שמבקשת מאיתנו התרה- להיות- להתגלות- כדי שתוכל להתגלם בתוך החיים שלנו.
הדבר הכי משמעותי שהורחק מאיתנו- הוא בעצם אנחנו- חלקים שלמים בתוכנו- שהוגדרו מבחוץ, התנהגויות או תחושות- חלקן עוצמתיות ומפחידות בדחיפותן- שאנחנו עד היום לא יודעים איך להיות איתן (אובייסלי) בגלל שלא ידעו איך להיות איתנו עם התחושות/התנהגויות עצמן כשהן הופיעו במרחב.
הן הוגדרו כ"רעות"/ שליליות/ חצופות/ אלימות ועוד כיד הדמיון הטובה, ובעצם הפכו למפלצתיות- נדחקו לקרן זווית, הודרו מהמרחב, ונשארו מאד מאד לבד.
הרעיון שאם נגדיר משהו כלא בסדר, אסור, רע, או נתעלם והוא ייעלם- לא ממש עובד.
וכל מי שקרא את "דרקון אין דבר כזה" יודע. הם דווקא הולכים וגדלים. במחשכים. והם זקוקים בעיקר להכרה ועיניים טובות שלא נבהלות מקיומם כדי להתגלם ולגלות את הבקשה העמוקה. ועל זה אני מבקשת שנאיר כאן יחד.
נתחיל רגע בהתחלה, בשאלת הלמה- למה לי לקחת ללב? למה לפגוש את הפחד? אולי אפשר בלי?
כמו שאמרה חברה וקולגה גאונה שלי, ענת גל-און, שאלת הלמה היא לרוב שאלת ביקורת, שמניחה ומתכוונת שאפשר לבחור שלא לקחת ללב, אפשר לא לתת לפחד לנהל וכו. אבל אם נשים לב היטב- זוהי בדיוק הסוגיה כאן.
הפחד מהפחד, החוסר אונים מול הפחד כשמופיע וממלא כל חלקה טובה, והנסיון החביב של חלקים אחרים לאיין אותו כדי להביא את השקט המיוחל. זאת בקשה שבבסיסה פחד ומשאלת לב שאם נתעלם מהפחד או נסביר לו הוא לא יוכל לשלוט בנו.
פה יש הזמנה למשהו אחר.
להכרה פשוטה שהפחד שם, זקוק לצומת ליבנו, ושאם לא נשים את ליבנו אליו- הוא יתלבש החוצה וילך ויגדל.
כן, דרקון יש דבר כזה, ו'פחד' - המקום בו גרות מפלצות הפחד של 'השמש השכחנית' הם הזמנה מרגשת לפגוש את הפחד, להגיד לו שלום, להתיידד, ולגלות שהוא הרבה פחות אימתני ממה שדימיין חלק אחר בתוכנו.
וזאת גם הזמנה לפגוש את הפחד מהפחד, ולראות אותו בגודלו האמיתי, מתחת לנסיון שלו לשלוט או למנוע.
אוגליאן, מפלצת הפחד וטינטין. "הסיפור לשמש השכחנית", נעה עילי שילה (בלינק יש מכתב ממנה על איך מרגיש להיות שם)
לפגוש את הפחד שלי, בתוכי, זאת הזמנה פנימית - עוד לפני שהיא קשורה לאיך נפגוש או נעמוד או נתפקד מול סיטואציות שונות החוצה- והיא שאלת חיבה ונדיבות לעצמנו- האם אפשר לסמוך על הפחד שהוא כאן לטובתי ובא לשמור עליי ממשהו ולספר לי משהו על עצמי? האם מותר לעשות לו מקום חמים בפנים, ולתת לו זמן ומקום להיות ולנוע בהתאם לצורך? האם מותר ל לכבד את החלק בתוכי שזקוק לעוד רגע או מבקש הקשבה אל מול משהו?
ונדמה לי שכאן חשוב לציין, שלא מדובר באתגר התמודדות עם הפחד או נסיון דחיפה של אף אחד מחלקינו לפגוש את הפחד, כי אם הכרה פשוטה שהוא שם, ושמתישהו נתבקש לתת לו את תשומת ליבנו.
ולשאלת ה'למה' לפגוש- בעיני זאת הזמנה לאפשרות, להכיר פנימה את הנפשות הפועלות, ואת יכולות התגובה שלנו.
והיא רלוונטית- גם לזוגיות, גם להורות, וגם- לילד או לידלה שהיינו וחי.ה בתוכו, ואפילו למפגש שלנו עם הממסד/ מערכת/ ממשלה- מקום שמסמן עבורנו הרבה פעמים מקור סמכות- וככזה- מזמין אותנו לבלבול הראשוני שנוצר במקום בו גדלנו. והכי חשוב בעיני, אפילו לפני כל זה, זה כשיש חיבוק פנימי למשהו בתוכנו, מתאפשרת נשימה.
ואם כבר הסכמנו לרעיון לפגוש- לרוב יגיע הפחד מהפחד, וגם הוא זקוק לתשומת ליבנו.
מה אם זה מסוכן, גדול מידי, מכריע (ורומז בגודלו לזה שהוא לא תמיד שייך רק לי, אלא אולי כמה דורות אחורה)?
האם יש סיכוי לפגוש ולצאת בחיים?
והוא בטוח שיש רק אפשרות אחת במשוואה- נגיעה במחט = תרדמת מוות, אם יגידו לי את זה = אני אמות, או הפוך- אם אני אגיד לו את זה = הוא ימות. אצל הפחד מהפחד אין אמצע. אין סימן שאלה. אין אפשרויות. מה עושים אז? (שימו לב לנשימה שנחטפת רק מעצם הדיכוטומיה, כשאין אפשרויות).
אז נותר לנו ללכת לקסמים עתיקים, קסמים של אור, כאלה שבאים מתחתית הבטן, קסמי העוצמה של הצחוק וההתנגדות והכעס והכאב, שנובעים ממעמקי הבטן והאגן ויכולים לייצר נתיבים חדשים.
אבל רגע לפני, אזהרת הארי פוטר. כי בזכות ג'יי.קיי. רולינג והקסמים שהיא שזרה בספר, קסמים עם עומק שמחזיקים בתוכם אמיתות ותחושות והרבה ידע, בחרתי להשתמש במילים 'קסמים' ו'כישופים' שלא תמיד קלות לעיכול.
וזאת בדיוק אותה הזמנה שאני מרגישה שבאה עם האגדות, לראות מעבר לפשטות שמוצגת לנו- להשתמש לרגע בעולם מקביל- בו יש קוסמים ומכשפות ומפלצות מכל מיני סוגים- ולראות מתוך סוג הקסם שמופעל שם- את העומק והרלוונטיות של זה לחיים שלנו. לתת לידע הזה להסעיר אותנו, ולגעת בנו בכל מיני אופנים, וכמו לרקוח ממנו שיקוי חדש, דנדש, שיתאים לכאן ועכשיו.
זוכרים שאמרתי בהתחלה שנצטרך לאלתר? אז אלה הם עיקרי הדברים שאני למדתי בדרך, והם מוגשים כידע מקדים לקראת המפגש.
במפגש עצמו- נאלתר. בעוז, בשמחה, עם דבקות ויחד עם הפחד.
אבל רגע לפני, בואו נאיר בעדינות על הפחד.
❦
נעים מאד, פחד ☺
היום נכיר יצור שיאפשר לנו לפגוש לפחות שלושה סוגי פחד.
התהליך איתו רלוונטי גם למפגש עם הפחד מבפנים, וגם למפגש עם משהו מפחיד שבא מבחוץ, ותוך כדי תנועה נשים לב להבדל ביניהם ולדיוקים הנדרשים.
תכירו את הבוגארט.
"הבוגארט הוא ממיר צורה.
הוא לובש את הצורה של הדבר שלדעתו יפחיד אותנו יותר מכל.
"בוגארטים אוהבים מקומות חשוכים, סגורים.
ארונות, הרווח שמתחת למיטה, החלל מתחת לכיור במטבח.
הבוגארט שכרגע יושב בחשיכה בארון עדיין לא לבש צורה.
הוא עוד לא יודע איזו צורה תפחיד את האדם שבצידה השני
של הדלת.
אף אחד לא יודע איך נראה בוגארט כשהוא עדיין לבדו,
אבל ברגע שהוא יצא הוא ילבש את הצורה של הדבר
שכל אחד מאיתנו מפחד ממנו יותר מכל.
"פירוש הדבר, שיש לנו יתרון אדיר על פני הבוגארט עוד לפני שאנחנו מתחילים. דווקא בגלל שיש רבים מאיתנו הוא עלול להתבלבל ולא לדעת איזו צורה ללבוש.
תמיד כשמטפלים בבוגארט כדאי לעשות זאת בחברה.
הוא מתבלבל.
איזו צורה עליו ללבוש, של גוויה חסרת ראש או של חילזון אוכל אדם?פעם ראיתי בוגארט שעשה בדיוק את הטעות הזאת, הוא ניסה להבהיל בו זמנית שני אנשים, והפך את עצמו לחצי חילזון. אפילו לא קצת מפחיד. "
(פרופ' לופין, האסיר מאזקאבאן, השלישי בסדרת הארי פוטר).
כדי להבין על מה אני מדברת במונח 'קסמים מעשיים' , המהלך שלנו יכלול פירוק והרכבה מחדש של המושגים והתנועות, וזה כולל שימת לב לאיות- spelling, שהרי למילים יש קסם של יצירת יש מאין- ממש כמו spell- אותו קסם/כישוף. והדמיון שבין המילים spell וspelling מרגש מאד בעיני, וטומן בחובו את ההבנה שמילים ושמות- הם דברים חשובים מאד.
אז בואו נראה איזה דבר מעניין מוגש לנו פה- יצור שמוגדר על ידי משרד הקסמים כ "Non- being" מחזיק בתוכו כמה מהאפשרויות העוצמתיות ביותר למפגש שלנו עם עצמנו- ועם העולם בחוץ.
וכמה יופי יש כבר בהגדרה- יצור שלובש את הצורה המפחידה ביותר של האדם העומד מולו. יושב ומחכה בתוך הארון ועדיין לא יודע איזו צורה ללבוש. ברגע המפגש מיד לובש את צורת הפחד- ואני משלימה- חש את הפחד של האחר ומיד לובש אותו. מתבלבל מול קבוצה של אנשים ולא יודע איזה צורה ללבוש.
משהו שם בתיאור נשמע קצת מוכר, יש מצב שלאורך החיים פגשתי איזה בוגארט או שניים..
ולא סתם הבוגארט מזכיר את המילה "בוגי־מן" - גם ברפרנס של השם, וגם בהקשר הרגשי.
עפ"י ויקיפדיה ה"בוגי-מן" הוא סוג יצור מיתי ששימש מבוגרים כדי להפחיד ילדים כדי לדחוף לציות.
הבוגימן, כמו הבוגארט, משנה צורה לפי בית ותרבות, ומתואר כדמות מפחידה שמענישה ילדים על התנהגות "רעה".
אז יש את הבוגי-מן, שהוא יצור שנועד לעורר פחד בליבותיהם של ילדים. אבל הוא דמות חיצונית, ש"גוייסה" על ידי החברה, והופעלה ע"י אבא-אמא סוכני החיברות החביבים, כדי להביא לציות ולחיברות עתידית (לרוב בבלי דעת, ומתוך כוונה טובה, אבל במחירים לא פשוטים, ובעיקר במחיר סירוס יכולת התגובה. כתבתי על זה כאן).
ויש את את הבוגארט- שכמו שראינו, הוא הרבה יותר אישי, ויש לו קשר לפחדים הכמוסים שלנו, אלא שצברנו במהלך הדרך, אלה שהסעירו את ליבנו בימים ולילות של פחד ולבד. ועוד כמה רגעים נדבר על איך אפשר לפגוש אותם.
אבל יש עוד פחד, מדבר מה כמו לא ברור לא ידוע, פחד שמורגש בגוף ונוכח, כמו מתגנב, האוויר נהיה דליל, קור חודר פנימה, מין קדרות מתפשטת באוויר, משהו מבפנים מתרוקן. וזה הפחד השלישי.
מה אם אנחנו פוגשים סוהרסן?
"הסוהרסנים נמנים עם היצורים המתועבים ביותר עלי אדמות.
הם שורצים בפינות החשוכות והמטונפות ביותר, הם פורחים במצבים של התפוררות ויאוש, הם יונקים שלום, תקווה ואושר מן האוור סביבם.
אפילו מוגלגים חשים בנוכחותם, למרות שאינם מסוגלים לראות אותם.
אם תתקרב יתר על המידה לסוהרסן, כל רגש חיובי, כל זכרון טוב יישאב מתוכך.
אם רק יתאפשר לו, הסוהרסן ייזון ממך עד שתהפוך למשהו שדומה לו-חסר נשמה ומרושע. ייוותרו לך רק החוויות הגרועות ביותר בחייך. אומרים שקוסמים שנמצאים די זמן בחברת סוהרסנים מאבדים את כוחות הקסם שלהם. "
(פרופ' לופין, האסיר מאזקאבאן, הספר השלישי בסדרת הארי פוטר).
וגם כאן, כדאי רגע לנשום ולהרגיש, כי תיאור היצור עצמו יכול מיד להבהיל, ובעצם יש כאן שימוש ביצור חיצוני כדי להמחיש לנו משהו מן התחושה של המפגש דבר מה. הגוף שלנו מכיר מצבים שבהם פתאום מתרוקן האוויר, השמחה נעלמת, קור מתפשט בפנים, במפגש עם משהו שבא מבחוץ, או כתגובה לרצון להתקרב למשהו סמיך ומסוכן.
אז אני רוצה להשתמש ביצורים הללו כדי לסווג את 'הפחד' לשלושה סוגים-
הפחדים שהילכו עלינו אימה מבית ותרבות- אלה פחדים שהופעלו על ידי סוכני החיברות שלנו, והיוו דמות מפחידה שתגרום לציות (מהשוטר שיבוא אם לא נאכל הכל, הבוגימן שיבוא ויעניש, עד השטן)
הפחדים האישיים שצברנו בימי חיינו - אלה פחדים שנשענים על כל מיני רגעי פחד בילדות (המפלצת בארון או מתחת למיטה, עכבישים, מומיות, אנשים ספיציפיים ועוד)
והפחדים העמוקים ביותר- אלה שלרוב אנחנו לא מעיזים לתת להם שם (ממש כמו לוולדרמורט), והם מלווים בפחד מהפחד עצמו, איזורים שלמים שלעיתים אין לנו מושג למה, אבל אנחנו לא יכולים להתקרב אליהם בכלל.
מה בין בוגארט לסוהרסן
חשוב לי להאיר רגע על עיניין הגודל.
כי לתחושתי לפגוש סוהרסן- זה לפגוש פיסה מהטראומה. ולרוב כשזה כל כך מצמית, מדובר בטראומה בין דורית.
ומלבד מורכבותה - וההזמנה לגשת בעדינות ולראות אתמה שמבקש שם מקום, יש כאן עניין אמיתי של הפרשי גודל, מה שאומר שלפעמים הטראומה שאנחנו פוגשים כילדים עברה כמה דורות, ולרוב היא תהיה גדולה מאיתנו בבכמה מידות. התהליך שנדרש כדי שנוכל לפגוש את מה שיש שם- ולצאת בחיים- הוא תהליך עדין של פירוק המטען הכבד שמונח שם, תוך גידול פנימי של היכולת שלנו לפגוש ולהיות.
המפגש עם הפחד הזה מורכב בגלל המורכבות של מה שזה מעורר בנו, כי הפחד שבא עם המפגש הוא לא פחד רגיל. למפגש עם מדוזה בלי הכנה מראש יש את הפוטנציאל להפוך אותנו לאבן, ולכן הפחד גם שומר חשוב כאן, מכיר בגודל האיום, ומסמן את הקצב.
כדי לעמוד מול סוהרסן נדרש קסם עוצמתי אך עדין, שדורש אימון, ולא יכול להיעשות תחת "אש".
ובעצם הכוונה היא תחת עירור הטראומה עצמה, כאשר האוויר כבר רווי בפחד וכאב.
המפגש עם סוהרסן- או עם חלק פנימי שמרגיש כמו סוהרסן- נעשה בהדרגה- לאט לאט, מתוך הקשבה, ורצוי עם ליווי של מישהו שיודע משהו על הפחד ועל המורכבות של מפגש עם הטראומה. לא נכנסים ישירות לעובי הקורה.
בעדינות, כל פעם קצת, מתמשאבים קצת, פוחדים קצת, פוגשים קצת, ועולים על פני המים לנשימה.
והבוגארט מאפשר לנו להתאמן במקום בטוח.
בעצם הבוגארט מסמל את הפחד, והסוהרסן את הפחד מהפחד, ז"א את ההימנעות מאיזורים שלמים בחיינו עקב הקירבה שלהם לאיזור הטראומה.
כך בזוגיות לא ניגע במקומות שעלולים לעורר עלינו כעס - אם הכעס של אחד ההורים היה מסוכן או שכעס היה אסור בבית, או לחלופין נזין את הכעס - כי קירבה וחשיפות הם מקומות לא מוכרים ואולי אף הזמינו פלישה או העידו על חולשה, ואולי כמה דורות אנחנו מחזיקות או מחזיקים איזה תפקיד בזוגיות- המשענת/ המרצה/ הקשוב.ה/המורד.ת ועוד.
מסתבר (:)) שאנחנו מביאים איתנו לזוגיות את המותר ואסור איתם באנו מהבית, וגם מתוך הנסיון שרכשנו לאורך החיים מהתנסויות אישיות. ואנחנו הולכים בעולם, משתדלים ללכת רק באיזורים שמותר, בתוך הקווים, מבקשים להשאר מוגנים מאיזורים בהם יש סוהרסנים, נשארים עם בוגארט או שניים, פחדים שכבר מוכרים לנו, ואפילו בחוכמתם מהווים סוג של הסחה או מסווה למקומות שמפחיד לפגוש באמת.
אבל, המציאות בחוכמתה העתיקה והאדירה (והכה מעצבנת לעיתים) מזמנת לנו מפגשים למכביר עם כל מיני. וכששמים לב פנימה למה שהתעורר שם, אפשר לגלות קצת מהדי.אנ.איי של המופע המרכזי עצמו, לפגוש את אחד הפחדים בצורתו המרוככת (לרוב זה לא ממש מרגיש ככה, אני יודעת. וגם- לא תמיד זה בצורה מרוככת), והמפגשים האלה מתרגלים את מערכת החיסון שלנו ומחזקים אותה.
ועדיין, לא מדובר באתגר למגר את הפחד, אלא בתהליך שביסודו נועד לאפשר לנו לחיות יחד עם הפחד, למצוא דרך להיות במערכת יחסים איתו כך שנוכל גם לנוע לכל מי כיוונים שמרגשים אותנו יחד.
זאת תנועה של גם וגם, במקום או רק לשרוד- ולכן להימנע מאיזורים שלמים, או למגר את התחושה. אנחנו רוצים להחזיר לו את תפקידו המקורי - מאפשר חיים, ומסמן קצב ואיזורים שצריך להאט ולהזהר.
ולכן, הסימן הכי טוב למקום שכדאי להביא אליו את התנועה הזאת- הוא מקום שיש בו גם וגם. גם פחד וגם רצון.
ושם-להיות עם הפחד, לפגוש אותו, לעשות לו מקום, ולשים לב שיש עוד חלקים תאבי חיים- שמבקשים תנועה, מפגש, חופש ביטוי, קירבה, מנוחה ועוד. במקום כזה יש גם וגם, והגם וגם הזה הוא קריטי לתחילת תנועה.
זאת תנועה של העמקה והרחבה, הבוגארט יאפשר לנו לפגוש גם את הפחדים המוכרים שלנו ולנוע איתם, וגם יאפשר לנו להתאמן על סוהרסנים- כשהם מגיעים- כדי שלא נקפא ברגע האמת. קצת כמו להתאמן "ברדודים" לפני שנכנסים לעמוקים, כדי לא לטבוע.
אז בואו נפגוש רגע את האפשרויות שלנו למפגש עם הפחד -
אנחנו מדברים פה על דרכים לפגוש ולהיות עם הפחד, גם כשהוא מופיע מבפנים- בלי טריגר חיצוני, וגם כשהוא מופיע בתגובה למשהו שמגיע מבחוץ.
וכאן כדאי לשים לב להבדל הראשון בין התנועה פנימה לבין התנועה החוצה-
כשאנחנו נכנסים פנימה כדי לפגוש את מה שרוחש שם, חוכמת הגוף מפגישה אותנו עם מה שאפשר לפגוש עכשיו. מקומות עדינים מידי, או כואבים מידי- יבואו יחד עם שומר או שניים, ויסכימו להתגלות לאט, בקצב שלהם, וככל שיווצר אמון בתהליך עצמו. ולכן בתהליך פנימי- הדברים יגיעו מהקטן לגדול ככל שהאמון יתבסס והיכולת שלנו לפגוש תגדל.
ויחד עם זה, בא לי להגיד בלי להסתיר, שגם בפנים חלקים בתוכנו נוקטים לעיתים טקטיקות דומות לאלה שמפחידות אותנו בחוץ, לובשים חליפה או דמות מפחידה ומבקרים או מטילים אימה. ז"א שגם בפנים, כשאנחנו נכנסים ופוגשים את הפחד, אנחנו יכולים לפגוש בוגימן/ בוגארט/ סוהרסן. ההבדל המשמעותי הוא, שכשאנחנו פוגשים חלק כזה בתוכנו, אנחנו רוצים לבדוק בסקרנות מה יש שם מתחת- מתוך מה הוא פועל ולמה הוא זקוק מאיתנו.
בעצם, אחד ההבדל ההמהותי לפגוש את הפחד לבין לפגוש את הפחד בפנים או את זה שבא מבחוץ - קשור למיקום שלנו וגם לאחריות.
כשאני פוגשת חלק בתוכי שמתחפש לבוגארט- ז"א לובש את הפחד הגדול ביותר ע"מ להניא אותי מפעולה מסוימת- אני זוכרת כל העת שהוא שלי. המשמעות היא שאני נמצאת איתו, בודקת מה הבסיס לפחד ולמה הוא זקוק ממני- וגם יודעת ומתווכת פנימה שאני שם בשביל לראות האם ואיך זה מתאפשר, להיות איתו עם הכאב והאכזבה כשלא, ולבדוק למה הא זקוק ממני בכל אחד מהמקרים.
במקרה הזה האחריות שלי היא פנימה, לעצמי ולחלקיי, כולל לחלקים שלא פשוט לפגוש, לעשות להם מקום ולראות את הצורך שבסיס ההתנהגות- ולראות איך מאפשר להיות איתו. ממש כמו עם ילד. כאן מדובר בעמידה ליד ועם חלקיי.
לעומת זאת, כשמדובר על מישהו מבחוץ שמשתמש באותה טקטיקה של הפחדה (איום שנוגע בפחד, סמוי או גלוי),
שם אין לי אחריות על המניע/ הכאב שגרם לכך- אלא רק על הבהירות שלי מול התנועה ועל התגובה.
אם בן/בת זוג שלרגע נחטף לשם, או חבר/ה, או סתם איש או אישה במכולת שפלש.ה - אני קודם אשים לב פנימה- ואראה איך אני שומרת על עצמי ובוחרת להגיב. רק אח"כ, אם יש רצון וקרבה, ואפשר, נוכל להיות יחד ולראות את הקושי או את הכאב שגרם לכך. אבל זה יכול להתאפשר במלואו רק אחרי התנועה ששומרת עליי ומבהירה פנימה והחוצה את הגבול. אחרת מדובר בפלישה והתערבבות. ברגע הזה מדובר בעמידה אל מול.
אח"כ אנחנו יכולות או יכולים לחזור לעמוד ליד, להיות עם הכאב, ולתת מקום לפגיעות שהתפרצה באופן הזה- כי גם זה קורה, כולנו בני אדם, אבל כל עוד אנחנו מחזיקים בתוכנו את האחריות לחלקים שלנו (שנפגעו, שפגעו), והצד השני- את שלו.ה.
כדי לעמוד שם- ליד/ עם/מול, אנחנו זקוקים לסוג של הגנה. והיא מחכה לנו בפנים.
❦
לחלק שלישי ואחרון - קסמי הגנה רבי עוצמה לחצו כאן