אולי שמעתם עליו כבר..
הוא היה עכבר נחמד, סופר חכם, אבל קטן, ולהסתובב ביער לבד כשאתה קטן ואחרים רואים בך חטיף זה מסוכן.
אז העכבר החכם הזה- גייס לטובתו ייצור מפחיד- טרופותי.
יצור עם ניבים חדים, שיניים גדולות, ציפורניים גדולות, קוצים סגולים בולטים לו מאחור, ובמקרה, אבל ממש במקרה המאכל האהוב עליו הוא התוקף הרנדומלי ברוטב.
אין מה לאמר, עכבר חכם.
אפילו כשהסיפור כמעט התהפך עליו- והיצור שהוא ברא קרם עור וגידים- אבל לצערו ולצערנו הסתבר שהיצור הזה לא ממש שש להגן עליו, אלא גם הוא חושב שהוא חטיף- גם אז הוא מצליח להתעשת ולרתום את הגודל שלו- זה של האויב- אותו גודל שהילך אימים על "חבריו" הרעבים, כדי להגן על עצמו, ולהפוך את היוצרות- הוא מראה לטרופותי מצג שווא בו כל יצורי היער פוחדים ממנו, כשבעצם, הם פוחדים מטרופותי עצמו- ועשה סיכול כפול- השתמש בגודל שלו להגנתו- מפניו.
העכבר גאון. אבל, פגוע מאד.
מאד.
ואני רוצה להתעכב על זה רגע, על מה זה להיות הקטן הזה בסביבה של גדולים, שלא ממש אחראיים לרצונות שלהם, שמפילים החוצה את הצרכים שלהם, על חוסר האונים המובנה שנמצא שם במערכת יחסים.
על זה שזה מובן מאליו שזה ככה, ואמור להיות, ואפשרי שיהיה ככה. ולא. אני רוצה להגיד לא.
אני רוצה להזמין אותנו להסתכל על יחסי הכוחות האלה ועל הבסיס שלהם בעיניים חדשות.
אז בואו נתחיל לפרק את הדבר הזה, שהוא כמו מיני מניפולציה שעושים לנו על התודעה, שגם איכשהו מאד ברור שהקטן שווה החלש, ומהר מאד מתברר שחולשה זה מסוכן, וצריך לנקוט באמצעים, וכמובן אמצעים הגיוניים לא בנמצא אז אין ברירה אלא לעשות מניפולציה.
וגם על כמה כואב זה שכשהעכבר הצליח למצוא יצור דמיוני שיגן עליו מפני הבחוץ- "חבריו" ביער, וכשהוא מתגלם במציאות- גם ממנו צריך להתגונן. בעצם, לעכבר אין שום הגנה.
אני רוצה שנעצור ונתעכב על זה רגע, כי זה כל כך כואב, שכמעט אי אפשר לראות את זה.
וכשנגיע לטרופותי הבת, בכלל, יהיה אפילו יותר קשה לראות את העכבר.
המיסוך שם על הכאב כל כך גדול- שאנחנו משתפים איתו פעולה בבלי דעת, כמעט לא רואים מה באמת קורה שם.
אז בואו נתעכב רגע על הכואב הזה. לכאורה- העכבר יוצא וידו על העליונה מכל האינטראקציות המאיימות האלה, יותר מזה, הוא הופף את היוצרות על פיהן והופך להיות הייצור המאיים בעצמו.
בחברה שלנו -זה נחשב נצחון, הוא נחשב מצליחן. האמנם?
אז מה כואב שם כל כך?
הכאב נובע מלראות כמה לא מוגן הוא הולך בעולם. אין לו גב, אין לו מגן. הוא לגמרי לבד.
ויותר מזה- בעולם שלו, עד שהוא מצליח לגייס יצור שומר ומגן- גם היצור הזה מתהפך עליו, וגם ממנו צריך להתגונן. בעצם, עמוק עמוק, פועלת האמונה שאי אפשר באמת ללכת מוגן בעולם הזה.
העכבר מצליח להתמודד אבל במחיר כבר מאד, מחיר של אובדן קשר עם חלקים בתוכו.
אנחנו רואים את זה הרבה, על פניו מי שמולנו נראה תפקודי ומצליחן, אבל מבפנים יש מאבק מר שניטש בין החלקים, בין הרצון להשען ולסמוך לבין החלק שדרוך ומבקש להתגונן (ורוב הזמן- בכל מחיר).
עכשיו- אני לא תמימה, וברור לי שיש סכנות בעולם, וחשוב שיהיה חלק שומר, וגם חשוב שניתן למי שיוצא ליער כלים לזהות ולהתגונן (מישהו אמר כיפה אדומה?) אבל האם אנחנו יכולים ללכת בעולם כל הזמן עם שריון? הלוואי הלוואי שלעכבר היה מקום בטוח להוריד קצת את השריון ולנוח.
גם בשבילו, אבל אני טוענת שזה גם היה משנה משהו באינטראקציה. (נכון, כשמדובר בעולם החיות- יש יחסי טורף נטרף טבעיים, אבל כאן לא מדובר בעולם החיות- כי אחרת בכלל לא היה לנו את כל תהליך הפיתוי של הנחש/ינשוף/שועל, ולא היתה את האפשרות למניפולציה מסוג כזה. ברור לנו כאן שמדובר בעולמם של בני האדם. ותיכף נגיע לזה)
העברה בין דורית
את התוצאות המרות של ההתמודדות אנחנו מגלים בדור הבא (כן, כן, מישהו אמר העברה בין דורית? ),
כשילדה קטנה ואמיצה, טרופותי הבת, שומעת את הסיפור המשפחתי המהלך אימים של אביה על עכבר אחד - ומחליטה ללכת לבדוק את הסיפור.
הצרה, חברים, שגם היא מעוררת הזדהות!!
היא נולדה לתוך העברה בין דורית שלא מאפשרת לה לצאת בנחת אל היער, יש שם איזה יצור אימתני- עכבר עם ניבים, שפם דוקרני, ושיניים חדות, בקיצור סכנה גדולה!
ואנחנו יוצאים יחד עם טרופותי הבת להתמודד עם הפחד הגדול שעבר אליה בירושה מהדור קודם (ואל יקל הדבר בעיניכם! זה אחד המסעות החשובים)
בקצרה, גם היא פוגשת את כל אלה שהיו שם קודם, ומלאים פחד- לא מטרופותי, היצור האימתני, להיפך- מהעכבר האימתני - שהמאכל האהוב עליו- הפלא ופלא- הוא טרופותי קצוץ/חמוץ..
באומץ רב היא מתקדמת.
הקור, הלילה החשוך, היער, לא עוצרים בעדה.
והנה היא מגלה עכבר קטן, חמוד, וממש לא מפחיד. למעשה, הוא ממש נראה טעים.
לרגע היא מתבלבלת, הגודל וההעברה הבין דורית (מותר לטרוף את החלש) בעוכריה..
אבל מה שמשמעותי באמת בעיני ברגע ה זה-הוא שהיא רואה לרגע את המציאות. את הגדול הטבעי של כל אחד מהצדדים.
ורגע אח"כ- העכבר מתעשת ומוריד מסך עשן- אותו מסך עשן שמאפשר לו להמשיך לחיות- אותו מסך עשן שמשאיר אותה שבויה לנצח בסיפור של הפחד (ורגע בסוגריים ארוכים- עד הפעם הבאה שהיא תצא למסע, כי מה שלא מספרים לנו, זה בדיוק זה- שהרגע שהיא ראתה חרוט בתודעתה (יצא לי חרוז :), אבל שייקח לה זמן להאמין לעצמה, כי- כמו שכבר אמרנו חברי החברים- ההעברה הבין דורית אליה היא גדלה מספרת אחרת).
וכאן נמצא הקונפליקט העמוק באמת.
דיברנו על זה בסיפור הנעליים האדומות- קונסטלטיבית- השרדותית- אנחנו זקוקים להורים שלנו כדי לשרוד, לפחות עד גיל בגרות, מה שבפועל, כילדים, לא מאפשר לנו ללכת מההורים. והללכת הזה הוא עמוק יותר, כי זה לא רק ללכת פיזית, אלא הצורך בהיקשרות שלא מאפשר לנו לפתוח את הנקודה הזאת- זאת שהולכת "כנגד" הסיפור המשפחתי- מכיוון שזה מסוכן עבורנו. הבית הוא המקום והבסיס לבטחון, להשענות, וכדי לשרוד אנחנו זקוקים לו.
החדשות הטובות בסיפור הזה- הוא שטרופותי הוא אבא טוב לטרופותי הבת, והוא באמת פוחד המעכבר, ולכן מגונן (ונרחיב במקום אחר על אפקט גוננות היתר, שהרבה פעמים לא מאפשר לילד לפגוש את המציאות ממקום של בטחון וניסוי וטעיה- אני קוראת לזה אמא חורגת, אבל כאן זה בהחלט אבא חורג :) ),
כך שכנראה האהבה והבטחון והחיבוק אליו היא יכלה לחזור הם מפתח לתנועה הבאה מול הסיפור המשפחתי.
אבל, יחד עם כל ההבנה הזאת, אני מוצאת את עצמי כועסת על העכבר. אני כועסת עליו שהוא מהלך אימים. אני כועסת עליו שהוא לא בוחר בפתרון בגובה העיניים.
אבל הי, תאמרו, הוא עכבר, הוא קטן, הוא חייב להגן על עצמו.
נכון.
אבל אנחנו מתבלבלים כאן- כי ההזדהות הכמעט אוטומטית עם העכבר והגודל שלו לא מאפשרת לנו לראות משהו, אבל גם- כי אנחנו גם וגם (גם טרופותי, גם העכבר, וגם טרופות הבת!).
בעצם זה שהוא בוחר במניפולציה הוא משאיר את סדר הדברים על כנו.
שימו לב, אני לא שופטת אותו, תנאי הפתיחה לא מיטיבים עבורו בלשון המעטה, אבל אני כן רוצה להזמין אותנו ואותו לעצירה והתבוננות.
בואו נראה איך זה קורה.
ומה אם מדובר בבני אדם?
השימוש בדימויים מעולם החיות בסיפור מאפשר להעביר משהו- אבל גם מתעתע.
מצד אחד, אם היה מדובר באנשים- היה לנו הרבה יותר קל לראות את הסימטריה- כל חברי היער בסיפור באותו גיל כרונולוגית- ז"א לא מדובר בהורים וילדים- אבל היה קשה מאד להעביר את החוסר סימטריה בתחושה הפנימית. שימוש בדימוי מעולם החיות מאפשר לייצר את התחושה של הבדלי הגודל- יצור ענק ואימתני מול יצור קטן וחמוד. זה גם מאפשר להעביר את תחושת חוסר הבטחון של העכבר, ואת התחושה של הליכה בעולם כטרף שכל מכריו - כולל היצור דמיוני שנועד להגן עליו (!!) מבקשים לטרוף אותו.
ההשאלה מעולם החיות מאפשרת לזקק את התחושות, אבל קצת מעמעמת לנו את הראיה-
את הראיה הברורה שמדובר בשני אנשים- כנראה באותו הגודל (כרונולוגית), עם הליכה והתנהלות שונה בעולם, ממקום שונה ועם ועם מטענים שונים. (ואולי אפילו- שני חלקים בתוך אותו אדם?)
אבל חשוב לי להשאר עוד רגע בשאלת הגודל וההשאלה מעולם החיות.
הרי ברור לנו שבעולם החיות- יש טורף ונטרף, לכל אחת מהחיות יש יתרון ייחודי שמותאם לגודל שלה ונועד לאפשר לה לשרוד ולחיות. אבל כאן, העכבר מתפקד כביכול בעולם של טורף וטרף, אבל לא מקבל עליו את חוקי העולם בו הוא חי ומשתמש במניפולציות של בני אדם כדי לשרוד.
ואולי זה הפוך? אולי זה הסיפור של 'מותר האדם מן הבהמה'? - ההזמנה לבחון האם אנחנו חיים לפי החוק של החזק שורד (ולא משנה מה האמצעים בהם הוא משתמש)- ואז אנחנו נשארים לנצח במשחק הכוח, המניפולציה והשקרים, או שאפשר לבחור להאמין שיש מקום לכולם, ולגדל ילדים לבטחון ואמון בעצמם ובעולם, עם כלים להתמודדות, יחד עם הידיעה שחלק מלהיות אנושי זה גם להיות פגיע, ושאפשר ואפילו מומלץ לחזור לחיבוק של אבא ואמא אחרי ביקור ביער, ולהוריד קצת את השריון.
הרי ברור כשמש, שהעכבר ביקש רק לחיות, אבל בעולם של טורפים, שהנחת המוצא היא טרוף או תטרף- הוא נאלץ ללבוש שריון גדול ומפחיד כדי להגן על עצמו.
ברור גם, שבפנים- מתחת לשריון - הוא מרגיש מאד מאד קטן.
זה קצת כאילו- הוא לבש את טרופותי כשריון- והיוצרות התהפכו- ממצב שהוא היה הקטן וטרופותי המפחיד- הוא הפך להיות המפחיד וטרופותי הפך להיות המפוחד.
ואם מדובר בשני חלקים בתוך אותו אדם?
כן, הגיע הזמן להוליך את זה פנימה. לנקודת הכאב. כי המאבק מתחיל שם.
הנקודה בה אנחנו, מתוקים ויפים שכמונו, הלכנו בעולם בתמימות, ועד מהרה גילינו כמה זה חשוף ומפחיד, ונאלצנו למצוא אסטרטגיות מהירות של הגנה- זכרו- התחושה היא לטרוף או להטרף.
אבל, למגינת ליבנו, האסטרטגיה מתגלה כמשהו שרק הולך וגדל ומתרבה- השריון הגדול והאימתני שמשמש להרחקת שודדים חיצוניים שמבקשים לשדוד את אורנו- מתהפך עלינו ומהלך אימים פנימה.
אותו עכבר שהתבלבל- מתוך קושי עצום מעצם היותו עכבר (וזה בעצם שורש הכאב כולו, חוסר ההסכמה להכיר בפגיעות, במיוחד בחברה שמקדשת את הכוח - לא קל להחזיק מבפנים את האמירה שזה עוצמתי להיות פגיע)- עושה שרירים גם על החלקים תאבי החיים בתוכנו- ונוצר מצב שבמקום לחיות במלואנו, אנחנו מנוהלים על ידי אסטרטגיות השרדות, שמשאירות אותנו מפוחדים וצריכים לנהום ולהתרחק- כדי לשמור על עצמנו.
בעצם בפנים עומדים שניים זה מול זה - הפחד שהתחפש לטרופותי, והחלק שרוצה לחיות ונראה כעכבר קטן וחביב - ושניהם נאבקים על חופש התנועה שלנו בעולם.
כך- שני החלקים בלופ אינסופי של פחד אחד מהשני, כשבעצם, בעצם, אנחנו גם וגם, ונעים ביניהם כל הזמן..
ואולי- אם רק היה מותר להיות גם וגם, אם היו מלמדים אותנו שזה שמתחשק לנו לטרוף לא אומר שאפשר לממש את זה (אבל לרצות מותר), ושמותר לעכבר להשתמש באינסטינקט של חתולים - לשרוט או לנהום כשעברו לו את הגבול- יוכלו טרופותי והעכבר לחיות יחד בשלום, ולאפשר לדורות הבאים לגדול בשקט.
ותראו איזה ההבדל בין התמונה של השער- לתמונת הפתיחה.
טרופותי נראה ידידותי ורוצה לשחק.. וגם העכבר
האם נבחר לראות את כל התמונה או את התמונה רק מהעיניים של העכבר/טרופותי הבת?
האם יכול להיות שנכיר בהבדלי הגודל ועדיין נוכל לשחק?
ועכשיו לשאלות בונוס-
מה אם העכבר- הוא גם מטאפורה לממשלות החמודות שלנו שעושות צל גדול... ומשאירות אותנו בפחד?
איך אפשר לעשות הפרדה בין הסיפור האישי שלנו- מול הורים שאולי היו עכברים ואולי טרופותי (ואולי גם וגם), לבין המפגש שלנו עם העולם- חברים, ממשלה, ילדים?*
והכי חשוב- האם ואיך אפשר לחזור לעמוד מול הצל הזה ולהחזיר אותו לגודל טבעי?
כל זה יפורט בפרקים הבאים (וגם בפרק שהתחיל את התנועה - הנערה קטועת הרגליים).
מוזמנימות
*רמז- חשוב לבקר קודם כל בתחנת אבא-אמא בהקשר של הפגיעות כדי לפגוש אח"כ את העולם
לחלק הבא בסדרה- איך עושים דה דמוניזציה ונשארים בחיים לחצו כאן