כיפה אדומה הקטנה, או- איך אני מזמינה לקרוא אגדות- המדריך

אני מקווה שכוחי יעמוד לי כדי לפרוס את משנתי, המרגשת ומלאת השכבות, באשר לסיפורה של כיפה אדומה.

אבל, כדי לעשות את זה, נצטרך להתחיל בהתחלה, ז"א לעבור דרך משנתי המרגשת ומלאת השכבות לגבי אגדות, שהיא גם הזמנה להסתכלות וקריאה והקשבה פנימה.

ולצורך כך נעבור דרך האפשרויות השונות לקרוא אגדות, על הדרך שאני מציעה לקרוא בהן, ומשם נוכל לגעת בגרסאות השונות של האגדה הספיציפית הזאת (ועוד רבות נוספות), וקצת על הדרך שעשיתי איתה. נשמע שזה המון, ואכן, יש מצב שכיפה אדומה הקטנה וגרסאותיה יחכו עוד קצת.

ורק אגיד, שלפני יומיים, אחרי שנתיים שאני עובדת עם כל מיני רעיונות ופרשנויות של כיפה, וכל אחת מהן נתנה לי מתנה, קראתי עוד גרסה ובזכות ניסוח קצת אחר של המתרגם, ראיתי שם משהו חדש דנדש, בעצם שניים, וזה כל כך מרגש אותי.. בדיוק בגלל הדבר הזה שכל כותב ומספר יכול להאיר על מקומות חדשים והקשרים אחרים, וגם, שדווקא הפרשנות האחרונה כל כך הרעישה ורגשה, שהיא זאת שהצליחה להושיב אותי לכתוב את הטקסט הזה, וזה המון.

ואפילו, שהפרשנות שהצטרפה חיה בשלום לצד הפרשנויות הקודמות, ומוסיפה עוד שכבה או עוד סיפור אפשרי שסופר גם הוא דרך כיפה אדומה.

אז רגע לפני, אני רוצה להגיד כמה מילים על התפיסה שלי לגבי אגדות.

אני רואה אגדות כסיפורי חניכה ומעבר.

הן נועדו לאפשר לנו - מבוגרים וילדים - לקבל ידע על מעברים ועל אפשרויות המעבר.

והכוונה כאן היא לידע עמוק, כזה שחקוק בגוף, או כמו שמקדימים המספרים בסיפורי אלף לילה ולילה -

"אִלּוּ נִכְתַּב בִּמְחָטִים בְּזָוִיּוֹת הָעַיִן הָיָה בּוֹ מָשָׁל וּמוּסַר לְכָל לוֹקֵחַ מוּסָר” (ותודה למרית בן ישראל על הראיה המיוחדת שלה שמאירה שם)

ידע שנחקק בגוף, באופן שהגוף רואה וזוכר, שנחרט מבפנים באמצעות דימויים מילים ותחושות, ומזהה כאשר פוגש בו בחוץ (ויש בעיני המון ערך לידע המוקדם הזה, אבל לא נקדים את המאוחר).

לפני העברתן לכתב, במשך שנים רבות האגדות סופרו מפה לאוזן על ידי מספרי סיפורים ותפקידן היה להוות סיפורי חניכה או ליווי של המעבר הבריא מילדה לנערה, ילד לעלם צעיר, מחיי רווקות לנישואין, מזוגיות להורות, התמודדות אתגרים שונים ועוד.

במקור כיפה אדומה היא אגדה בדיוק כזאת.

אבל במהלך הדרך חדרו לתוך האגדות כל מיני "תוספים"

האגדות עברו מפה לאוזן ותך כדי עברו שינויים ומטמורפוזות על ידי המספרים השונים - ועדיין הצליחו לשמור על גרעינן המקורי, על איזו ליבה של מסר, של מפת מעבר, אפילו כאשר חדרו לתוכן פתולוגיות שונות, וגם כאשר הסיפורים עברו המרה לילדים וצונזרו ונכנסו אג'נדות חינוכיות שונות.

לכן, שווה רגע לנשוף על האבק שדבק בהן, לרחרח בכל מיני פינות, ולעקוב בדבקות אחרי כל מה שרענן ומעורר.

גם כשהפתולוגיות והאג'נדות כמעט מכסות את האגדה- ולעיתים הן ממש מתעקשות לעשות זאת ולהסיט את עינינו ממה שמעדיפים לא ניגע בו (הסדר הקיים, ההררכיה, הדמויות החסרות, ההסתכלות הדיכוטומית ועוד) - האגדה מצליחה לשרטט לנו מפה של השבר, עשי ואל תעשי, מה ואיפה הדברים השתבשו, ומשם אפשר לייצר מפה חדשה, לרחרח ולגשש אחר אפשרויות התנועה והפתרון שטושטשו עם הזמן ע"י עלים וקצת שיחים שגדלו פרא, אבל הן עדיין שם, סלולות, בוטחות, ומחכות שנדלג בהן בבטחה.

כאשר נאספו האגדות לכתב הן עברו המרה כפולה- הן הפכו מסיפורים למבוגרים לסיפורים לילדים, וככאלה, צונזרו חלקים מהסיפור ונוספו אג'נדות חינוכיות שנועדו עבור הילדים.

באופן מסוים, האגדות כמעט אבדו את הידיים והרגליים שלהן- את ערוצי הביטוי של המסרים העמוקים, את האפשרות לבעוט ולעורר. האגדות הפכו לכלי שופר של הממסד, וכך גם, לכר נרחב של פתולוגיות בנות זמננו.

אבל, כחוקרים נרגשים בני זממנו, אנחנו יכולים לגשת בסקרנות, ולחפש עם עיניים עירניות- בכל מקום שיש אג'נדה או הסתרה נוכל לחפש את הדבר מה הזה שלא כל כך רוצים המבוגרים שניגש אליו, ניגע בו, נדע או נכיר.

בקונסטלציה משפחתית אנחנו רואים הרבה פעמים שהסיפור המשפחתי המסופר מדור לדור הוא ממש כמו אגדה- עבר עיבודים יצירתיים, הושמטו ממנו חלקים (לעיתים ניכרים) - בנסיון אמיתי לשמור על חברי המשפחה והצאצאים מכאב הטראומה. הסיפור כולו נועד להסיט את המבט שלנו מהטראומה שקרתה, ובה בעת לסמן לנו לזהות את מרכיביה ולא להתקרב למצבים דומים.

אבל הסיפור הלא מסופר עדיין פועם שם, מחכה שנביט בו, וניתן לו הכרה.

הרצון לשמור ולהגן מהטראומה מובן, אבל להשאיר אותנו ואת הדורות הבאים עם מפה שכל תפקידה להסיט אותנו מאיזורים ומצבים מסוימים- וככזה- משאיר אותנו ללא שורשים- עקרים- ללא כוחות וכלים, וללא האינסטינקטים הטבעים שלנו במפגש עם יערות וזאבים.

כמו בסיפורים משפחתיים, גם באגדות עדיין נשארו השכבות הקדומות, מכילות מרכיבים בסיסיים שמעוררים את הדמיון ונוגעים, ומאפשרים מפגש גילוי והתרה. וזוהי מתנה אינסופית.

וגם, וזה גם חשוב- בעיני גם לפתולוגיות שחדרו לתוך האגדות יש תפקיד חשוב.

כי האגדות לא יכלו להשאר אדישות אל מול החיים ושיבושי החיים, אל מול הכאבים והסיפורים של אותה תקופה וכך, חדרו הסיפורים עצמם אל תוך האגדות, בין אם מתוך כוונה ואג'נדה ברורה להעביר מסר או להסתיר ובין אם בבלי דעת, מתוך הסתכלות כי כך צריך להיות.

ומיד גם נגלה למה חשוב כל כך להכיר בסיפורים הללו, לפני או בדיעבד, סיפורים שכביכול לא ממש קשורים אלינו או לחיים שלנו (מה לאיש.ה בוגר.ת במאה העשרים ואחת עם כיפה אדומה? או עם נערה בת 16 שנדקרה מפלך ונרדמה? או עם נערה קטועת ידיים? האם יש מה ללמוד ממכשפה שנוסעת בעלי ומכתש, ביתה על כרעי תרנגולות, נדיבותה עולה על גדותיה אך אומרים שהיא אוכלת ילדים? מה לאיש בוגר עם נער שכושף לצפרדע תובענית? ואך זה משפיע על זוגיות? או עם הנסיון להגן על ביתו מתרדמת מוות? או לשלושה אחים שיוצאים במצוות אביהם להביא את תפוחי העלומים ומי החיים? שמחה ששאלתם!)

ועוד משהו, דווקא בגלל שגדלנו על האגדות בגרסאות הללו, הגרסאות של האחים גרים, כריסטיאן אנדרסן וגם של דיסני, יש לסיפורים הללו אחיזה בנפש שלנו. ויש משמעות עמוקה לעבודה עם נרטיבים, שפגשו את מוחנו הצעיר בהתהוותו ממש כמו הסיפורים המשפחתיים וההעברה הבין דורית.

האגדות הן כמו קפסולות שמכילות ידע רב ערך על מצבי צבירה ומעבר, ודרכן אנחנו יכולים לחקור את הסיפור האישי והמשפחתי שלנו, לאסוף כלים וידע על מצבי צבירה שונים וליצור אפשרויות תנועה חדשות.

כבר מרגע ההתעברות הגוף שלנו פוגש את הסיפור המשפחתי המדובר והלא מדובר- וגם אם הסיפורים המדוברים עצמם נועדו להגן מהעברה בין דורית - אי אפשר להמנע ממנה באמת, היא עוברת דרך הגוף והתחושות, בכיוון המבט ובבחירות בשטח. כך שאי אפשר להגן על הילדים מאותם סיפורים שיגלשו ויבקשו הכרה ונאמנות, ולמנוע מהם מפגש עם האתגרים שבאים עם להיות חלק מהסיפור המשפחתי.

אבל כן אפשר לתת לסיפורים המשפחתיים הכרה, והתרה מהמעורבבות שבאה איתם.

ולילדים- כלים- לגעת, לבחון, להקשיב פנימה, להגיב, למצוא דרך לגדל מחדש אפשרויות שנקטעו או נמסרו, להחזיר לידיהם את הבחירה ואפשרות התגובה על מה ששלהם ומול מה שהם פוגשים בדרך.

ובמקרה, תוך כדי חיפוש פגשתי בויקיפדיה הגדרה מעניינת לנסיון ההגנה (החביב) מהמפגש עם הבלתי נמנע -תראו איך קוראים לו, ואיך מיד ברור לנו באופן אינטואיטיבי על מה מדובר, עוד לפני התיאור-

BurningTheSpinningWheels is an attempt to solve a problem not by addressing the cause of the problem head-on, but instead by preventing the problem's preconditions. If you can assuredly prevent the preconditions (and the preconditions are indeed necessary), this technique works; otherwise the problem is likely to arise.

ובתרגום חופשי-

לשרוף את גלגלי הטוויה- ניסיון לפתור בעיה לא על ידי התמודדות עם הגורם לבעיה, אלא על ידי מניעת התנאים המוקדמים של הבעיה. אם ניתן למנוע בוודאות את התנאים המוקדמים (והתנאים המוקדמים אכן נחוצים), טכניקה זו עובדת; אחרת הבעיה עשויה להתעורר.

https://disney.fandom.com/wiki/Spinning_Wheel?file=Maleficent-(2014)-273.png

ועכשיו, כשאנחנו רואים את האגדות נכוחה גם כסוכנות חיברות, וגם כקפסולות שמכילות חפצי מעבר וחפצי קסם, יחד עם סיפורים משמעותיים של מעבר וחניכה והתפיסה עליה גדלנו - אנחנו יכולים ויכולות להתחיל לחקור דרכן ואיתן את הסיפור האישי וההקשר החברתי בתוכו גדלנו.

אני רואה אגדות כסיפורים על מצבי צבירה בחיים.

ולכן אני אוהבת לעבוד איתן גם ככלי לחקירת מצבי חיים, רגעים, שלבי מעבר-

כי נדמה לי שכן יש לנו קשר אל הנערה שאבדה את קולה בתחילת קשר, או אל האשה שהתעוררה מתוך לידה, אולי אנחנו מכירות טוב מידי את הנערה שנכנסה ליער ללא הכנה מתאימה ובלי כלים ועוד ועוד.

בעצם, יחד עם האפשרות לחפש את הבריאות באגדות, את נתיבי היציאה החבויים ותומכי החיים, את אותה חניכה תומכת ובריאה אותה ביקשנו לינוק משדי אימנו ומחיק אבינו, מסיפוריהם שמחזיקים גם את האפשרות לגם וגם, גם להשען וגם את האפשרות לנוע ולצאת מהקן, אנחנו מוזמנים גם לחקור את את המקומות שלא היה גם גם וגם אלא רק דרך אחת, את השיבוש והשבר שנעשה באותו חיק, שהועבר לנו בדם ובחלב ובסיפורים, ולהתחקות אחר הפיצול והשבר בסיפור האישי שלנו, ולשם להביא ריפוי.

לאגדות, דווקא בגלל שהן עובדות עם דימויים ש"נחקקו בנו בילדותנו בחודי מחטים בזוויות העין" יש את הפוטנציאל לאפשר לגעת בנקודות הללו, של השבר והתקווה, ולהחיות שם את מה שחרב וזועק למי החיים.

עכשיו זה תפקידנו.

אבל יש כל כך הרבה פרשנויות וזוויות..

כן, בואו נתעכב רגע על נושא השכבות.

החקירה הזאת נעשית בשכבות ונוגעת בעדינות בשכבות של הנפש. היופי בשכבות הוא שאין צורך לבחור בין פרשנות לפרשנות, כי יש מקום לכולן והן רק מעשירות עוד ועוד את הסיפור.

אפשר לבחור להסתכל על אגדה כפשוטה, כסיפור עם דמויות שונות ולהסתכל דרכה על המפגש של הגיבור או הגיבורה עם הכוחות אותם הוא פוגש.

אפשר להסתכל על האגדה כולה כחלקים שונים של הנפש מול אתגר של מעבר ותנועה חדשה, ולראות את הכוחות הפועלים בנפש, את המאבק, ואת אפשרויות ההתרה.

אפשר להסתכל על האגדה כחלום- ולעבוד איתה כנרטיבים של חלום ושל מערכות יחסים ראשוניות של הגיבור/ה עם העולם.

ומה שיפה בעיני- הוא שאי אפשר לבחור לא נכון- כי מה שמעורר/ נוגע בנו הוא חפץ המעבר הנקודתי, והוא יעביר אותנו את התהליך, ויזמין אותנו לנקודה הבאה. ולכן, אפשר לסמוך על התהליך ולבחור מתוך איזה אינסטינקט, ידיעה, או הכי קל אבל גם מפחיד- מה שמעורר בנו תגובה פיזית כלשהי.

ויש עוד אפשרות מעניינת, אותה אני חוקרת בשנים האחרונות- עבודה עם התמקדות וקונסטלציה משפחתית-

הסתכלות קונסטלטיבית- מאפשרת לנו להסתכל לא רק על הדמות הראשית, אלא על כל אחת מהדמויות במערכת. היא מאפשרת לנו לראות את האמא ולתת הכרה למשהו בסיפור שלה - ולא רק לשאול את עצמנו איך היא שולחת את הילדה שלה כשהיא מסומנת ואדומה אל תוך היער בלי הסבר מינימלי על זאבים, ועם עצות שבמקרה הטוב יכולות להחשב עצות אחיתופל- אלא ממש לעלות על היצוג שלה ולקבל ידע שבא מהגוף על מה שהוביל אותה לתנועה הזאת, ולתת הכרה לסיפור שלה, ובה בעת לעשות התרה בהתערבבות בין הסיפורים של השתיים.

ויותר מזה, בגלל שבקונסטלציה משפחתית העבודה היא אישית ומתוך הגוף והידע של השושלת שלנו, הידע שיעלה קשור לשדה המשותף שלנו עם אותם נציגים שיהיו באותו מפגש ספיציפי, ויאיר באופן ספיציפי על משהו שמבקש התייחסות בסיפור האישי והמשפחתי שלנו.

וגם, כמובן מפני שהקונסטלציה מזמינה אותנו להסתכלות על "התופעה" שמבקשת מקום, ה"פתולוגיה" או השיבוש שעבר במורד הדורות בעקבות טראומה, וההכרה בטראומה מאפשרת תנועה חדשה בחיים שלנו. אם באפשרויות חדשות שנוספות למערכת או ביצירת נפרדות אל מול אותן דמויות שהנאמנות שלנו בקשה מאיתנו לשמר את הקשר אליהן על ידי החזקה של הכאב שלהן, ואם באפשרות לתת מקום לכאב שבקש מקום ולהניח אותו ולאפשר מקום חדש למפגש שלנו עם החיים.

אפשרות ההכרה שטמונה באגדות היא כמעט אינסופית, דווקא בגלל השיבושים שנוצרו ברבות השנים, והאגדות שמחזיקות אותן כמו קפסולות של ידע.

הקשבה התמקדותית- מזמינה עבודה עם דימויים, ומאפשרת הכרה בשכבות עמוקות של הנפש.

לדוג', בסופה של היפיפיה הנרדמת בגרסא של פרו - אמו של הנסיך, החמות, מוגדרת כ"ענקית צמאת דם" ומבקשת לאכול את ילדיו ואת כלתה.

איזה יופי של הכרה עמוקה בתחושות הגוף נמצאת בדימוי הזה- נוכל לזהות את הדימוי עם התחושה שנוצרת בגוף של הכלה (היפיפיה הנרדמת), מכך שהיא מרגישה שחמותה מנסה להחזיר לעצמה בכל דרך את בנה יחידה ואת הקשר עימו- עד כדי הנסיון לאכילת הילדים ואותה עצמה. אבל לא רק.

אפשר להסתכל כמובן על הביטוי כפשוטו, אבל כדימוי האגדה מאפשרת לנו גם דימוי עוצמתי שמחזיק בתוכו את התחושות בכמה מילים בלבד, וגם הכרה עמוקה בתחושות הגוף, הכרה שמתאפשרת כאשר נותנים תוקף לחלק בתוכנו, חלק שחווה כך את החמות ואת המפגש האימתני עימה, ויחד עם הההכרה מתאפשרת גם הקלה והפוגה של הקושי. זוהי אחת האפשרויות שבאה עם ההתמקדות.

ויחד עם ההכרה שהדימוי מאפשר לכלה (היפיפיה שהתעוררה), אותו דימוי מצליח לעשות חסד גם עם החמות האימתנית, שכן הוא מכיר בפחד שלה מאובדן בנה יחידה, היחיד שאוהב אותה (כי ניתן להניח שבעלה התחתן עימה בזכות הכסף ולא בזכות תכונותיה הענקיות), ובצורך שלה להלך אימים על מנת לא לאבד את המקום שלה.

ואותו ביטוי אפילו מצליח לעשות חסד עם הנסיך, כשהוא מבהיר לנו על איזה רקע הוא פוחד מעימות ישיר עם אימו ומעדיף כלה רדומה וצייתנית.

כל זה כמובן לא מכשיר את ההתנהגויות של כל אחד מהן.ם בעקבות כך, אלא מאפשר לנו להצביע ולהכיר- וזהו צעד חשוב מאד בדרך להתעוררות האינסטנקטים ויכולת התגובה שלנו במפגש עם החיים. כי מי מאיתנו לא פגש מעולם נסיכה שנרדמה והתעוררה ומצאה את עצמה עם חמות שמבקשת מקום ונראות ונסיך שמבקש רק שקט?

כך, אם נסכים להפריח לרגע את הדימוי באוויר בלי להלכד בתוכו, נוכל לאפשר לו להחקק בזוויות העין ולתת לנו את מתנותיו ובאותה נשימה לא להפוך לזווית היחידה של הסיפור.

באותו אופן נוכל גם לשים לב מאיזה עיניים הסיפור מסופר.

גם זאת שאלה מעניינת, לשים לב מעיני מי הסיפור מסופר, ומתוך כך להבין את הזווית שמוצגת, ואת הזוויות שלא ניתן לראות, קצת כמו לשים לב לאן ההזדהות שלנו מוזמנת, או הולכת באופן טבעי.

וגם שם, אפשר לראות שכל זווית היא שכבה, ושיש מקום לכל השכבות אחת לצד השניה. ושלפעמים המספר מאיר קצת מעיני כל דמות ולפעמים לוקח צד מתוך הזדהות עם אחת הדמויות או מספר ממלמעלה, בלי לראות אותן כלל.

בעצם, ככל שנוכל לראות את הסיפור על רבדיו, כך לא נלכד בזווית אחת של הסיפור, ונוכל להכיר ולהכיל אותו כשלם בתוכֵנו.

הנה כי כן, ניכר כי האגדות הינן צוהר ידידותי ומלא קסם לסיפורים ומצבי צבירה שכמעט כל אחד מאיתנו חווה במעברים שונים או באינטראקציות שונות בחייו.

תפקידה של ההכרה בקיים

ההכרה בקשר האישי שלנו אל כל אחד ממצבי הצבירה הללו, באמצעות הקשר העמוק לתמונות ולדימויים שנחקקו בעינינו והסעירו את מוחנו (ובכך את הדימיון והלב), מאפשרת גישה למאגרים פנימיים שחיכו מזמן, שנסגרו אם בכוח או מתוך כפייה ופחד בהגיענו לעולם הבוגרים (ולפעמים בהגיענו לעולם), ומפגש עם חלקים פנימיים שנותרו קפואים בין המעברים ומבקשים תנועה או מעבר למצב צבירה חדש.

כשאנחנו רואים- עם הלב- את אותה נערה שהוגש לה הצד המורעל של התפוח שוב ושוב, כשאנחנו רואים את הנערה שאביה קיצץ את ידיה בעקבות עסקה שעשה עם השטן (שוב אני מזמינה לראות את המילים 'עסקה עם השטן' גם באופן מטאפורי וגם באופן גרפי), כשאנחנו פוגשים את הנערה שנשלחה ליער מסמומנת (לא מתקנת את שגיאת הכתיב היפה הזאת!) ללא כלים ליער, או הנערה שאבדה את קולה בתחילת קשר, וגם את זנבה וייחודה בעקבות עצות אחיתופל שקבלה מאמה, אפילו עוד לפני שנגלה את האפשרויות הטמונות שם עבורה או את הסכנות, בעצם ההכרה בהקשר לסיפור האישי שלנו טמונה תחילת תהליך הריפוי.

חפצי מעבר וכוחה של בחירה מודעת

“Before the sun sets on her sixteenth birthday,

she shall prick her finger on the spindle of a spinning wheel...

and DIE!”

―Maleficent

The Spinning Wheel is an enchanted object which, when touched the spindle, will send its victim (in this case Aurora) into a deep ageless sleep, originally death, which was cast by Maleficent, but was softened by Merryweather.

The victim of this sleep can only be revived by True Love's Kiss.

It is used by Maleficent in an attempt to kill Princess Aurora in Sleeping Beauty and Maleficent.

חפצי מעבר

בהארי פוטר אנחנו רואים חפצי מעבר כחפצים רגילים (מגף, מפתח וכו) שהוטל עליהם כישוף להעביר אדם ממקום אחד למקום ספיציפי שהוגדר מראש. אנחנו פוגשים נעל פשוטה על גבעה שמעבירה את הנוגעים בה למשחק הקווידיץ' בבטחה.

אבל שימו לב-מפתח המעבר עובד גם אם הנוגע לא מודע לכך שהוא מהווה חפץ מעבר.

כך אנו מגלים שגביע האש כושף ע"מ להעביר את הנוגע בו- ובמקרה הזה את הארי שהוסלל להיות הנוגע - לבית הקברות בו נקברו הוריו של וולדרמורט.

וכאן יש לנו שתי תהליכים מעניינים- הראשון - סדריק, שלא היה אמור להגיע לשם, מגיע יחד עם הארי, ומאחר והוא מגיע בלי הכנה, בלי ידע מוקדם על קיומו של האיום, הוא נהרג במקום.

ויש שם עוד משהו, משהו קריטי שיכול לסייע להתמודדות עם המעבר - אנחנו מגלים משהו חדש-

שאפשר להשתמש באותו מפתח מעבר גם כדי לחזור לחיים.

כי ככל שאני כותבת על כוחה של ההסתכלות בעיניים לאותו כאב, המפגש עם השבר, אני שומעת את הפחד המובן להפוך לאבן כאשר נסתכל בעיניה של המדוזה.

עצם הנגיעה במחט, מאיימת עלינו את אימתה של תרדמה ארוכת שנים. ולא סתם, זוהי תרדמה של חרדה/ דכאון שמקורו אחורה, לא ברור אם בכך שלקח לאם המון זמן להכנס להריון או לסיפור קדום יותר, ולכן יש פחד כל כך גדול להתקרב לירושת האם. במקרה הזה ירושת האם היא מיוצגת באמצעות הפלך, והאב הדואג מחביא את כל הפלכים בממלכה ע"מ להגן על ביתו מהמפגש החד צדדי והמכריע עם הכאב.

אבל בואו נבחן רגע מה יכול להפוך את המעבר מחד צדדי לדו צדדי.

זה קורה ויקרה כאשר יש בחירה מודעת לגעת במחט, אותה נגיעה, ממקום אחר- הופכת למעשה קסמים מסוג חדש.

הבחירה המודעת מגיעה מתוך תהליך עמוק של הכרה בשבר, של חיזוק מחדש של כוחות האונים שאבדו בתהליך או סורסו (גם אם מתוך רצון טוב).

כי המחט מסוכנת לנערה בצורתה הלא מעובדת, כאשר היא מעולם לא פגשה את כוחות הנשיות, ונסיון ההגנה של אביהלהרחיק ממנה כל מפגש עם הפלך (מתוך פחד וכאב מובן שהפוריות והנשיות יביאו עבורה כאב בדומה לתהליך אותו עברה האם) - מסרס בבלי דעת את ידיה, את ההיכרות שלה עם יכולת התגובה שלה, ולא מאפשר לה להגיב מתוך כוחותיה כאשר מגיע ויגיע האיום.

אבל המפגש הוא בלתי נמנע. לכל הארי יש את הוולדרמורט שלו, ולכל אחת ואחד מאיתנו יש פלך רנדומלית עם מחט בקצוותיה שבצד השני מחכה הפחד הכי גדול שלו/ה- וולדרמורט כלשהו (או אם תרצו הבאבא יאגה/ מדוזה/ האוראקל הדרומי/ ועוד ועוד מפגשים עם הפחד הגדול ביותר שלנו).

והדבר המרגש ביותר בעיני בהארי פוטר, הוא היכולת של דמבלדור, בדמות האב החונך, לאפשר להארי להתנסות בכוחות שלו, לטעות וליפול, מלמד אותו על המפגש הצפוי לו, לאו דווקא במילים ישירות, לחנוך אותו לקראת המפגש - הבלתי נמנע - והחשוב הזה- כמיטב יכולתו.

כהמפגש עם הפחד הקדום מגיע מתוך נוכחות, רצון והכרה בכאב, הוא נבדל מאותו מפגש עם המחט שמעבירה באופן חד צדדי לתרדמת המוות, והוא הופך מחפץ מעבר חד צדדי ומשתק לחפץ מעבר דו צדדי ומרפא.

כנראה שנשיקת אהבה אמיתית, זאת שמאפשרת את ההתעוררות, מגיעה מתוכנו פנימה ❤️

------

ואם כל זה מרגש ומסעיר חלקים בתוכך, אז יש מצב קורס קונסטלציה התמקדות ואגדות, שמזמין לחקירה עדינה של הסיפור האישי ואפשרויות הקשבה וביטוי במערכות יחסים קרובות, הוא בדיוק בשבילך.

מומלץ לללחוץ על הלינק, להציץ ולהתרגש.