Life overtakes me- The Apathetic Children ( על שלגיה, על תסמונת ההיכנעות ועל תקווה מתיבת פנדורה-וגם עלינו ברוח התקופה)

הטראומה כבר כאן, פועמת,

בין אם בגוף, ובין אם במודע, מורגשת

מחווטת את התנועות הקטנות ומושכת בחוטים של התנועות שזקוקות למקום, לחיים, למרחב

שלא יֵרָאוּ

שלא יָרְאוּ

שלא יִרְאוּ ושלא יִרָאוּ

שלא יעירו לי,

שלא יעירו דברים בתוכי

שלא תתרגש עלינו הרעה מחדש

היא כאן, פועמת

מאיימת להכריע, לרפות את הידיים

ולא עוזר שההורים שגידלו גם הם בטראומה

למעשה, זה חלק מסיפור המעשה

אבל, הנה, סוף סוף, הגיעה גם התקווה

Life over takes me - The Apathetic Children

הוא סרט תיעודי בנטפליקס שעוסק בתסמונת

ההכנעות. הוא מתעד ומלווה מקרים של ילדי פליטים שהגיעו לשוודיה בבקשה למקלט אחרי טראומה קשה בארץ מולדתם, כשמגיע סירוב לבקשת השהות שלהם, הילדים נכנסים למצב תרדמת הנקרא 'תסמונת ההיכנעות'.

תסמונת ההכנעות היא תסמונת בה ילדים, שלפני זה היו פעילים וחברותיים, לאט לאט מתחילים לסגת פנימה, מפסיקים לדבר, מתחילים רק לשכב, אוכלים פחות ופחות עד שמפסיקים, ונכנסים למצב דמוי תרדמת, שיכול להמשך שנים.

התופעה הזאת החלה בשוודיה החל מ2003 ונחשבת לתופעה חדשה לגמרי (האמנם?*)

כשהסרט יצא ב2019, היו כ200 מקרים מתועדים של ילדים בשוודיה הסובלים מהתסמונת.

הסרט מלווה כמה משפחות שנמצאות במצב הזה.

ההורים, במקביל להתמודדות עם המעבר והבקשה למקלט והערעור על הסירוב (ואני מוסיפה- עם הטראומה הקשה שעברו), מטפלים בילדים כאילו היו תינוקות- רוחצים, מסרקים, מאכילים (בבקבוק או כפית לפי רמת הערות של הילד, אם אי אפשר אז ההזנה היא דרך זונדה), מוציאים לטיול, מקפיצים על כדור פיזיו כדי להפעיל את הגוף ועוד.

במהלך צילומי הסרט שני ילדים התעוררו וחזרו לחיים, שאר הילדים והמשפחות עדיין מתמודדים עם התסמונת. שלא במפתיע בקשת השהות של המשפחות בהן הילדים התעוררו- אושרה.

הנה הטריילר- https://www.facebook.com/share/v/1FQuAch1AJ/

2019- המאבק

*(הפיסקה הבאה היא הקדמה מ2019, אחרי שראיתי את הסרט. היא מתארת את המאבק בתוכי בין המקום שמבקש לצלול ולגלות את הידע שבפנים, לבין התחושה שאי אפשר יהיה לבטא אותו החוצה.

(עכשיו גם אפשר לראות גם למה חלק מהדברים יכלו לצאת ולהתגלות רק עכשיו, ולמה אפשרי שהטקסט הזה יצא עכשיו ולא דקה קודם. עכשיו כשאנחנו ממש כבר קרובים לתקווה).

הכתיבה שלי אינטואיטיבית ואסוציאטיבית, אני נותנת לדברים להתגלגל ולהתגלות ולכן מאפשרת לחלקים שלי לגלוש על הדף.

בעיניי מה שיצא זה מיקרוקוסמוס של הטראומה, ובחרתי להשאיר אותה כי היא ממחישה משהו מהנושא.

יכול להיות שאת.ה כקורא.ת תחליט.י לדלג או לחזור אח"כ, ואם כך, אז אפשר לדלג לכוכבית הבאה).

❤️

אני לא יודעת מאיפה להתחיל, מהכאב בחזה, או מהתחושה של הדבר שמזדחל בתוכי כמו קסם שמבקש שאמצא לו מילים, שאדבר אותו.

אבל יש כאן משהו סמיך שמודאג ממש ממה שעלול לצאת, שמשווע שאוכל כבר לכתוב משהו בר פרסום לא ממש מאפשר לתנועה הזאת להיות, משתמש במילים רגילות, שלי ביום אחר, אבל לא של עכשיו. לא של הדפיקות לב באוזניים, כל שניה וחצי שלוש פעימות, בעצם כל פעם שאני מתקתקת הלב דופק לי באוזן, וכבר אני או החלק הזה מזהה את הפוטנציאל הסמיך של הפוסט הזה, שוב הם לא יוכלו לקרוא אותך, שוב זה יהיה יותר מידי. גם מציף. אבל לא רק. גם יותר מידי חשוף. ויותר מידי לא מקצועי, ואילו רק היית כותבת את זה מלמעלה כמו איזה תופעה שחווים אז אפילו לא היו מקשרים את זה אליך. וזה יעשה לאנשים סמיך בבטן, ובלב, והם יתרחקו ובצדק והלוואי שמישהו יעצור את ההקדמה הנוראית הזאת שנמשכת ונמשכת ומסכנת את הפוסט כולו כי אם אני אצטרך לערוך אותה החוצה אני כבר לא אוהב אותו יותר, לא אסכים להיות מחוברת אליו. ומישהי בכתפיים כבר שומטת, אין סיכוי שתתני לו, לנו, את כבר יודעת, ומשהו כמעט מאבד רצון לכתוב ואני עם המשהו הזה כבר כמה ימים ועליו רציתי לכתוב אז אולי אפשר לתת לו להיות רק בשביל הנושא, ואולי רגעים כאלה לא רלוונטים לפוסט בלוג או פוסט בפייסבוק ויש להם מקום רק בספרים שם אפשר לתת לתחושות של הדופק באוזניים והפחדים המתגנבים ללב והכתפיים שרוצות לשמוט והידיים שרוצות לעצור ונהיות כבדות.

ובכל זאת יש כאן מישהי שכמו מפלסת את דרכה בסמיכות הזאת, העקשנית הזאת שמתעקשת לכתוב על דברים שאף אחד לא ממש רוצה לשמוע ולגלות עליהם, זאת ששולחת אותי לגעת בנושאים של בטן של אמהות ורגשות אשמה, ולעורר חלקים שלמים בגב ובבטן ובאגן, ואז גם רוצה שאני אספר עליהם. ויש פה מישהי שכבר מותשת מראש. חבל על המאמץ. די בייבי, די. אין שום דרך. רק בחליפתך הבוגרת. רק במלבושייך הגם וגם. רק כשאת מחזיקה את עצמך כי כשאת ככה זה לא רק נורא, זה פשוט מסוכן.

ובכל זאת אני ממשיכה, ומישהי מפנטזת איזה טוויסט מגניב של חיבור לנושא , הרי רציתי לכתוב על תסמונת ההכנעות, וגם על חוסר אונים נרכש, כי שניהם כאן, הדכאון של שלגיה (כמעט כתבתי השגעון של שלגיה..) והנה! , הופ! עוד הקשר ועוד רעיון ועוד משהו שילך לתהום הנשיה כי אני כותבת ככה, וכי ככה אי אפשר לפרסם, ככה ימרוט את נשימתם של האנשים היחידים שעוד יכולים לעמוד בלקרוא משהו שכתבתי, ולהעיז לדמיין שיש אחרים שאולי אפילו רוצים לקרוא דברים שכתובים ככה אין מצב, ועוד לא בטוח שאני אוכל להעריך אותם אם הם יאהבו את איך שאני כותבת ככה- כי ממש למדתי להתרחק ולהרחיק ממני כשאני ככה. סכנה לשלום הציבור. סכנה לאיכות הנשימה. לחיצה על כפתורים שלא תכננתם, שלא דמיינתם, ושיעוררו את הדברים שלא בא לכם. וכמובן. אני משליכה. לכן כדאי להתרחק. אני עד היום הרחקתי את עצמי מיוזמתי אבל נדמה לי שיש כאן משהו חדש שלא שש כל כך להגן על מי שיבחר לקרוא או לשים את נפשו בכפו ולהיות איתי. תתמודדו. תגנו על עצמכם. גם אם זה אומר שתאלצו להתרחק (כמו רוב האנשים שאני מכירה), כי אני כבר לא יכולה או רוצה להגן על אף אחד מפני. אתם מבינים? אני לא מסוכנת. גם כשאני מפחידה, גם כשאני כועסת, גם כשאני מפלצתית. אולי לרגע אבל רק לרגע. כי אני צריכה שאוכל להתקיים במרחב. גם שאני מפלצתית גם שאני כועסת גם שאני פשוט לא תקשורתית או קשובה או נחמדה, ושיהיו עיניים טובות וסקרניות למה קורה לי, גם אם הן רק שלי. וכדי לעשות את זה ביעילות הייתי צריכה לבנות אי קטן שיהיה מותר בו להיות. אחרת אני אאלץ להכנע. להרדים את עצמי. ולזה אני כבר לא מוכנה.

שלי. 10.10.2025

*

היום. 09.10.2025

ובקפיצה לכמה שנים אחר כך, היום- היום בו נחתם הסכם לשחרור החטופים והפסקת המלחמה.

אנחנו בדיוק בתפר הזה שלא ברור אם מותר לשמוח, שהשמחה מבקשת להתחיל להתמתח בפנים, מציצה החוצה, בודקת אם אפשר, אבל הפחד שזורם בוורידים כל כך הרבה זמן אומר רגע, לא למהר לשמוח! שמעתי היום אנשים אומרים שעד שהם לא יראו את כולם חוזרים הם לא יאמינו, והפחד לקוות בשנים האחרונות נוכח ובגדול.

אבל הם אמורים לחזור כולם ביום ראשון לפי ההסכם, והמלחמה להגמר, זה מרגיש לי שנכון להתחיל בעדינות לדבר על התקווה.

לאט לאט.

ובשביל לעשות את זה אני אביא את הסרט life over takes me ואת שלגיה והקיפאון (והטראומה), ואולי גם, אם היא תגיע באופן אורגני, את תקווה מהתיבה של פנדורה.

בזמנו רציתי לכתוב על הסרט בזכות ההקבלה שראיתי בין התנועה של הילדים לתנועה שלנו באותה תקופה- בה נמשך השטיח שוב ושוב מתחת לרגליים שלנו, לראות אם לשלגיה יש מה להאיר על הקפאון, על החיים שפועמים מתחת, על תנאים להחלמה והתעוררות. הרגשתי את התקווה שמשוכה שם כחוט השני, ואת ההתרגשות של הידיעה של החיים הורדרדים שפועמים שם מתחת לפני השטח, מחכים.

למרות שעל פניו נראה שרק האישור מבחוץ הוא הדבר שהניע ואיפשר, אני מזמינה אותנו להשאר סקרנים וסקרניות לתנועות התת קרקעיות שמתחשות שם, הן אלה שבעיני יכולות לחולל את השינוי, מבפנים, ובפנים - זאת הממלכה שלנו 😃

(ואולי אפילו לא חייבים נסיך כדי להינצל, אבל בל נקדים את המאוחר).

***

ההורים, הגמדים, ושלגיה

אני רוצה רגע לפרק בעדינות את הסיפור שמוצג לנו בסרט לכמה גורמים-

יש את הטראומה, הפצע- בדרך כלל זה איום מאוד משמעותי על החיים של אחד ההורים שמורגש על ידי כל המשפחה,

יש את ההורים ואת הטראומה שלהם,

יש את הילדים שכביכול לא חוו את האיום באופן ישיר,

ויש את המדינה הקולטת קצת כמו מקום המקלט או הארץ המובטחת במובן מסוים, מקום לגיבור הפצוע לנוח ולהחלים, אבל משהו מכל אלה לא מתאפשר, נתקע, מתהפך.

וגם את המומחים, שהם לא ממש מומחים, כי זה די חדש, אבל אנשי טיפול מכל מיני אסכולות שתומכים מטעם המדינה.

מה שאנחנו פוגשים אלה ההורים שבכוחות על הצליחו לברוח עם הילדים כדי לנסות ליצור מקום חדש לחיים, בשלב הראשוני הילדים פרחו- הביטחון של המקום החדש אפשר להם להיות ילדים, הם מסתדרים בקלות עם השפה, נהנים מהפעילויות המוצעות, ובאותו זמן ההורים מרכזים מאמצים כדי לקבל אישור -שיהיה אישור - שאפשר רגע להתרווח לתוך המקום החדש ולהתחיל להחלים.

ברגע שמגיע סירוב מהמדינה גוף המשפחה סופג פגיעה קשה. ההורים שלא יכולים לוותר על התפקוד ממשיכים לסחוב, וזה בדיוק זה- זה לסחוב, וזה מורגש. גוף התקווה של המשפחה נפגע אנושות. ההורים לא יכולים לבטא ולעשות מקום לטראומה שלהם או לצרכים שלהם ממשיכים לסחוב ולחפש דרכים להתמודד, אבל הגוף של הילדים כבר מגיב, הם מתחילים לסגת פנימה, מפסיקים לדבר, מפסיקים ללכת, אוכלים פחות ופחות, ולאט לאט נכנסים למצב דמוי תרדמת. הלחיים שלהם עדיין ורודות, הם חיים, אבל הם קפואים. גם אחר כך אלה שיתעוררו יספרו שהם לא זוכרים שום דבר, כמו היו באיזה עולם דמיוני.

אבל אני רוצה להסתכל על התפקיד שהם לוקחים על עצמם בבלי דעת במשפחה, וגם קצת לנסות להבין מה קורה שם בהיכנעות- ובהתעוררות דרך אחד הסיפורים.

אבל בואו נבקר רגע אצל שלגיה, אגדה כביכול לעוסה עד זרא, כולנו מכירים את הנרטיבים, האמא הקנאית (נו נו נו, אסור לאמהות לקנא!), האבא הלא נוכח שמעדיף את ביתו על אשתו (לא נכנסת לזה כאן), ולמה לעאזל היא ממשיכה לפתוח א הדלת, ויש כעס על הנרפות שלה, ומי בכלל צריכה נסיך.

ואפילו יש ביקורת עליה מצד אלה שנמצאים בצד שלה (פעם ראשונה שאני שמה לב לזה וזה קצת מגרד לי), משהו במרחב של הגמדים שמציג את עצמו כמקום מרפא (אבל גם מאוד קפדן, שם לב לכל פרט, מאוד דואג אני וחששן, פתאום אני חושבת שזה מרחב שקצת מקשה על לנוע תנועות נדרשות להחלמה) וכשקורה הדבר שממנו הם דואגים- גם ביקורתי כלפיה- כי הביקורת היא נשקו של החוסר אונים, וכשהגמדים הולכים מישהי פותחת את הדלת שוב ושוב...

אז בואו נתעניין רגע בזאת שפותחת שם את הדלת, מה הקטע שלה? ואני ממש מזמינה לשים לב, כי הנטייה היא ממש לא לרצות להתעניין בה, היא מעצבנת את שאר החלקים, בעיקר את אלה שאין להם שליטה פנימה והחוצה, היא תוקעת את הכל, מפריעה לתפקוד התקין, מכניסה את החששות הגדולים ביותר (!!!) ואת הרעל, בקיצור קוץ בתחת התפקודי של הגמדים שממש מנסים לחזור מהר מהר לחיים, והטראומה? איך נעשה לה מקום.

ממש בא לי להגיד דמות מעניינת וחשובה, לא?

Arthur Rackham

ואני רוצה לצלול עוד יותר פנימה.

כביכול היא אמורה להמשיך הלאה, לא הסתדר לך במקום הקודם, מצאת מקום חדש וכו', שחררי וגו', תכילי וכיוצא בזה, ותגידי תודה על המקום החדש (ותתפקדי! ותיכף תראו שכתבתי שאני לא בטוחה מה אני חושבת לגבי העניין עם המלאכות, נראה לי שזה מתחיל לתבהר 😃)

אבל אבל

רגע

יש את המקום הזה שכל כך רוצה אמא

שכל כך רוצה שיטפלו בו

שממש זקוק לזה שיטפלו בו קצת, במיוחד אם יש שם שבר

שבעצם כל הצעה של הזקנה ממש נוגעת במקום הזה, 'בואי תהיי יפה', 'בואי אני אשחק לך בשיער ואסדר לך אותו', 'בואי אני אסדר לך את השמלה מאחורה', ובעצם 'בואי נהיה יחד רגע באינטימיות, יחד, בלי דאגות'

והמקום שכל כך רוצה את זה הרבה פעמים גם קיבל סטירה במקומות כאלה, אבל הוא שוכח, הכמיהה לעוד רגע כזה כל כך חזקה, למעשה יש כאן ממש מטאפורה - רגע של קירבה ופתאום הסיכה נתקעת בשיער, או מושכים חזק מידי והנשימה נעצרת...

ולרגע בא לי שנתהה יחד באיזה שלב של הטראומה או העיבוד של הטראומה שלגיה נמצאת?

כי לגור בבית עם אמא שלה ועם האבא שלא כל כך נמצא או נמצא ומסתכל רק עליה, ובעצם להיות תקועה בין ההורים שלה זה שלב הטראומה המתמשכת שמגיע לשיא השבר כשהיא כמעט נהרגת על ידי הצייד-

וזה הרגע שמוצהר בריש גלי שאמא שלה- אמא שלה- מולידתה ( אני יודעת שהיא מוגדרת אמא חורגת אבל לי יש טייק אחר בנושא, ואני לא הולכת להתעסק בזה פה) - לא רוצה אותה, זה גם הקטליזטור הנדרש לאפשרות לעזוב סוף סוף, להתרחק, ולתת לעצמה הזדמנות להחלים,

ואז יש לנו את מה שנראה כמו שלב ההחלמה, היא מגיעה למקום בטוח, שבעה גמדים דואגים לה, יש לה הזדמנות לפתוח את הכאב ו"לעבד" אותו, אני אומרת את זה במרכאות כי אני עדיין לא בטוחה כמה בטוח שם, כביכול לעשות מלאכות מאפשר לה לא לשקוע בדיכאון ולהיות עם מה שהיא מרגישה, אבל משהו קצת מציק לי שם.

וככל שאני שוהה עם זה אני מבינה שזה לא המקום הבטוח, פתאום אני נזכרת שהמראה של האמא יודעת על הבית של הגמדים ומדווחת לאמא על נוכחות של שלגיה ועל זה שהיא חיה כולל תהליך ההתייפות שלה, זאת אומרת שהיא לא מוגנת שם ממבטה של האמא, וכמו שאנחנו רואים גם לא מידה הארוכה. היא חוזרת לשם שוב ושוב ושוב, זאת אומרת שיש לה גישה.

ופתאום אני נכרת בגופי שילדות טובות שלא מצליחות לקבל מה שהן רוצות (מקום בטוח להיות), לפעמים נוטות ללכת לעוד מקומות שמעודדים אותן להישאר ילדות טובות, כביכול רחוק מהעין של אמא, אבל מבפנים פועל מנגנון חמקמק שמקווה לעשות את זה כדי לקבל אישור לחזור - קצת כמו לצאת לגלות ולחזור, או לשלם מס, או להשתפר, ולהשתכלל, ועוד מעט הן יהיו טובות מספיק ויגיע להן... והן לא יודעות שזאת תנועה אכזריות וקטלנית לתהליך של הריפוי מהטראומה. אבל את זה אף אחד גילה לנו - עדיין 😃 (ובמובן הזה אני מאחלת לעצמי לפגוש את הגרסה של שלגיה שהלכה לגור עם שבעה שודדי ים, והייתה יורדת ים בעצמה, שם אני מאמינה שהיה ריפוי הרבה יותר עמוק, אבל אנחנו מתמודדים עם כל הפתולוגיות והאינדוקטרינציות שניסו להחדיר לנו בילדות דרך האגדות אז נשאר עם זאת).

ואז יש שלושה מופעים עם האמא-מכשפה-

שהם בעצם מפגש עם הטראומה עצמה, עם הדקירה שבתוך החיבוק.

המפגש הראשון סביב הסיכה והשיער, והליטוף לא קטלני מספיק, המפגש השני הוא סביב החזה וההתפתחות- וגם הוא לא קטלני מספיק, ואז, בפעם השלישית, המכשפה (שאנחנו כרגע לא משאירים אותה עלומה כי זה לא ניתוח האגדה והדמויות אלא רק התנועה של שלגיה והמשמעות של הקיפאון והחזרה לחיים) רוצה משהו קטלני מספיק, ואז היא מבינה- משהו קטלני מספיק קשור להזנה, למשהו שנכנס לגוף (וכמה שזה כואב לכתוב את זה) ומייצרת את התפוח שחציו מורעל, ומייצרת את האינטימיות 'אני אוכל חצי, ואת את החצי השני', מייצרת את הסיטואציה של המסכנה 'לי אין ולך יש, אין לך ברירה, אני זקנה, אין לי כסף, תכניסי אותי'

והחלק--- שרוצה להימלך בדעתו, שכל כך רוצה שמישהו ירצה לתת לו, שמישהו יציל אותו (!!),

כל כך רוצה שמישהו ירצה לטפל בו מתבלבל שוב- בתפקידים- אם רק אני אתן לה יגיע הרגע שהיא תוכל לתת לי- ואומר אני אטפל בך, ופותח את הדלת. הוא לא מצליח לראות שאין שם אף אחד או ולא את הדבר אותו היא מבקשת.

*****

ואני מתרגשת להעיז לסתור את כל מה שלימדו אותנו לחשוב, לעשות נה בעין של הגמדים התפקודיים ולהגיד שזה הרגע הכי חשוב- הרגע שהיא נופלת לתרדמת המוות עם התפוח המורעל תקוע בתוך הגרון שלה, אנחנו רגילים לחשוב שזה רגע נורא - אבל זה רגע כפול.

גם סוף סוף המערכת שלה מכירה בזה שיש פה רעל ולא מסכימה להכניס אותו, והיא עדיין לא יודעת להוציא אותו ולכן הוא תקוע "לא לירוק, לא לבלוע". אבל זה שהמערכת החכמה שלה סוף סוף מזהה את זה! תודה רבה למערכת החכמה הזאת!

ויש כאן עוד משהו.

אני עדיין לא יודעת בדיוק איך זה קשור לילדים שנרדמים שמפסיקים לאכול ולשתות וקופאים, אבל אני רגע רוצה להישאר עם קו המחשבה הזה ולסמוך עליו.

אם המערכת הזאת כל כך חכמה, בואו נראה מה היא בעצם מבקשת? היא מבקשת הפסקה. זמן בלי מלאכות של גמדים וכל מיני אזהרות, בלי תפקודיות נרגשת של העולם המערבי (כפייתית, מישהי פה מוסיפה), הופה! ובלי שרוצים ממנה משהו! בעצם בזמן הזה מה שקורה זה שיש היפוך תפקידים גמור והגמדים הם אלה שצריכים לטפל בה!. הם רואים שהיא עדיין עם לחיים ורודות והם יודעים שהיא לא מתה.

ואפילו יותר מזה, הרגע הזה חשוב ומכונן ונהדר בגלל שזה הרגע בו שהיא מרפה ומפסיקה להיות הילדה הטובה. סוף סוף.

בעצם אם נרשה לעצמנו קצת, שלגיה, כפי שניתן לראות היא ילדה הורית, ומשהו במערכת שלה הגיע לקצה ולא מסכים יותר.

וזה מאפשר לעשות את תנועת ההיפוך.

(וכמו שסימונה מצליח חנוך כותבת בספר הנפלא 'אגדות המוות ההפיך' לא תמיד מתאפשר ההיפוך חזרה, אבל כאן אפשר להתבונן מקרוב על חכמת התנועה, ולראות את מרכיביה, להתבונן על איכות הטיפול המתבקש (שלא בטוח יגיע מבחוץ, אבל חשוב להכיר בצורך) , ובעיקר בעיקר, לכבד ולהסתכל בעיניים טובות על התנועה שמסכימה סוף סוף להגיד לא, גם אם זה לא נראה טוב בחוץ*, כפי שנגלה לעיניים יש כוח גדול, ולעיניים טובות במיוחד)

https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Arthur_Rackham_Snow_White.jpg

ובחזרה לסרט התיעודי, אחד הדברים שהכי ריגשו אותי עם הילדים כל הזמן זה לראות איך ההורים מטפלים בהם. ועכשיו אני קולטת שזה לא היה "הדבר" שהוציא אותם מזה, אבל יש כאן את ההתחלה של הרמדי. האישי. והמשפחתי.

במהלך הזה אנחנו רואים הורים בהישרדות, שאין מקום לצרכים והילדים מגלמים בשבילם רגע את המקום של רק להיות בצרכים, האקט הזה מכריח אותם להיות בטיפול- ולהיות בקשר עם הצרכים- כל הצרכים, עם האוכל, וההתרוקנות, והתנועה והמגע וסירוק השיער,

ופתאום אני קולטת איך אני עלולה לעצבן קצת כמה אנשים כי אני יודעת מה עשה את השיפט😅 לפחות זה מה שאני חושבת... הטיפול הזה הוא משמעותי מאד לתחילת התהליך, כמו עם הגבירה איולה בסיפור שאינו נגמר, יש חשיבות בחזרה להיות קטן ושמישהו יטפל בי, ועדיין חסר משהו...

בסרט ההורים מספרים לנו מנקודת מבטם את הסיפור שלהם, ואת הסיפור של הילדים, ואנחנו שומעים את המטפלים שלהם מדברים עליהם ואליהם,

אנחנו שומעים איך הם פרחו כשהם הגיעו לקרקע בטוחה, ואיך הם קמלו כשהגיע הסימן הראשון לכך שאי אפשר יהיה להישאר.. שהיד הארוכה מארץ המקור עלולה להשיג אותם שוב.

אנחנו רואים אותם ורדרדים ואפתיים, ואת ההורים מטפלים בהם. הם מסרקים אותם, מורידים אותם לפארק, ועושים להם התעמלות ותנועה כדי שהגוף שלהם לא יאבד מסת שריר, ומאכילים אותם מאוד בעדינות, וכמעט באיזה ניסיון בעידוד המומחים שהם בעצמם יעשו חלק מהתנועה, כמו לעודד הנקה אצל תינוקות, קצת כמו לעורר מחדש את האינסטינקטים שלהם.

במהלך הצילומים הערעור של אחת המשפחות מתקבל, ובקשת השהות שלהם אושרה.

זה לא קורה מיד אבל לאט לאט משהו חוזר הביתה.

משהו שכשהוא מתווסף לטיפול עצמו, כשהוא קיים באוויר ובגוף של ההורים מתחיל לאפשר את החזרה לחיים. המשהו הזה הוא התקווה. הם מטפלים בילדה באותה דרך שטיפלו עד היום, אבל משהו חדש נמצא שם. בתנועות שלהם, בחיוך שלהם, במגע שלהם, בקול שמגיע כמו משהו שמגיע ממרחקים וקורא ומזמין מחדש את הילדים לעולם. להתקיים. משהו שאין לו ערוך, ואין לו תחליף, והוא מנשים את כל החדר והמדינה. והילדה שלהם לאט לאט נענית וחוזרת לחיים, והיא אחת היחידות שהתעוררו במהלך הצילומים.

ואם נחזור לשלגיה המתוקה שתקוע לה תפוח מורעל בגרון, תקוע לא תקוע-

הגמדים מטפלים בה, אבל אנחנו גם שמים לב שיש להם איזה מקום ששם דגש על נראות*, על להסתכל עליה, על זה שהיא יפה עדיין, שמים אותה בתיבה (קופסה/סד)- אין לה מקום להחלים באמת, אין הזמנה רחבה. והנה אנחנו מגלים יחד את הדבר המרגש שהנסיך מביא איתו (חוץ מהתקווה).

הנסיך מגיע ומתרגש ממנה.

יחד איתו מגיעה התקווה.. ולא בגלל שגברים וכולי וכו, אלא פשוט כי פעם המוביליות של נשים הייתה קשורה לאיזה גבר. זה היה או הבית של אבא, או הבית של הבן זוג, ולכן הגעתו של בן הזוג הפוטניציאלי סימלה אפשרות לשינוי קרקע ואפשרויות חדשות חדשות ותקווה (כל נסיך לגופו כמובן, יש נסיכים שצריך גם לזרוק על הקיר, אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת).

והנה פה, הגיע הנסיך, הגיעה התקווה ועדיין התפוח המורעל תקוע בגרון.. אבל אז מגיעה המתנה שאם לא שמים לב כמעט מפספסים אותה..

והיא, הופ! הנפילה (!) של הארון.

הנסיך, כך מסתבר, לא מושלם, וגם החבר'ה שלו.. ויש מעידות. והמעידה היפה הזאת- היא זאת שמפילה את הארון ומתוך כך מעוררת את אינסטינקט הפליטה המופלא של הגרון -של הבחורה המתוקה שחוזרת לחיים - סוף סוף אפשר לירוק את התפוח המורעל- כן לירוק, ולא להוציא אותו יפה ובעדינות כמו שהגמדים אולי היו מבקשים- ממש כמו פיראטית קטנה 😃

ואם נציץ רגע עלינו, שנמצאים בכל מיני נקודות על ציר הטראומה, אבל כעם כרגע ממש לקראת חזרת התקווה, ולמרות שהגוף עדיין לא יודע אם זה יקרה ואם אפשר לסמוך על זה,

אנחנו מרגישים כבר את משב התקווה.

בואו נזמין את הגוף להאט, לנוח קצת

להפסיק לעשות כל מיני דברים בכוח

ונזמין את הצרכים

את הטיפול

את הליטוף

את הרכות

את הדמעות

את השמחה שנמצאת שם מחתת

ורוקדת עם התקווה

ואת הטעויות המשמחות שיאפשרו נפילות (יצא לי נפיחות, זה בהחלט מתכתב 😃)

שיאפשרו לנו סוף סוף לירוק (עם עיניים טובות שלנו עלינו. והלוואי גם של אהובינו)

עוד ועוד חתיכות מהתפוח המורעל הזה

שהוגש לנו מקדמת דנא

ימים שמחים ומחבקים לכולנו ❤️

Snow White & Brother Grimm's 15 Stories - Korean with Illustration Edition 백설공주 Photo by albumlef on flicker https://flic.kr/p/8vxUHz