פעם אחת, בממלכה אחת, היתה אישה שנולדה לה בת.
והבת היתה הילדה המרגשת והיפה בכל הממלכה, כולם התרגשו ממנה, שמחו בבואה, והתינוקת אף היא, חייכה וקרנה אל אנשי הממלכה.
והמלכה, מתפעלת, מתרגשת, גדלה בשמחה עם ביתה, עם יופיה, עם מתנותיה שחלחלו עמוק והעירו בתוכה קרחונים שבקשו לנוע, להפשיר, חלומות רדומים ותשוקות, אבל גם יערות אפלים, שהמלכה הניחה בצד בבואה לעולם המבוגרים.
זה היה רק עיניין של זמן עד שתגיע הנגיעה במחט שתפיל אותה לתרדמה דמוית מוות.
אבל המלכה נלחמה בכל כוחה שלא ליפול.
היא לא תאפשר לדבר מה הזה, למחט הזאת, להתעורר ולהפיל עליה את התרדמה שתעביר אותה ליער האפל.
מרוב מלחמה היא ניסתה למנוע כל תנועה ספונטנית בממלכה, כל תנועת לב לא מווסתת, כל דבר שיכול להעיר את הכאב בתוכה.
והילדה הלכה וגדלה, הלכה ויפתה, הלכה בסקרנות ונגעה בכל דבר בממלכה.
הלב של האם התכווץ כפול ממספר הפעמים ביום שלב יכול להתכווץ, ובכל פעם התרחב בחזרה, מתוך אהבה גדולה לביתה.
אבל היה את הדבר האחד שהיה אסור לגעת בו, והנסיכה עם ובבלי דעת נגשה אליו בידיים חשופות, מלאת שמחה, בעיניים בורקות - ונגעה.
מיתר נמתח. הלב של האם פקע.
כל האחזקה של השנים, לבד, כל ההתכווצויות, הכל קרס.
מאותו יום האם השתנתה.
היא כבר לא שמחה כהרגלה, היתה קצרה וכועסת על כל שטות.
בפנים היא שחתה בשדות של כעס וכאב, ובעיקר אשמה.
האמא נפלה לתרדמה.
באגדות אנחנו קוראים לה אמא חורגת.
בקורס אל תוך היער נתכנס ונפגוש גם אותה. את האמא. ואת הילדה נערה.
גם זו בתוכה וגם זו שבאה ממנה, נעשה מקום ונפרדות, כדי ששתיהן יוכלו לחזור לנשום