נעים להכיר אני דקלה.

מאמינה בכוחה של הקשבה פנימה גילוי אישי וביטוי .

עובדת עם התמקדות וקונסטלציה משפחתית.

מה קורה כשנשיות וחופש פוגשים קונסטלציה והתמקדות?

מה זה מותרת לעצמי?

מוזמנות לגלות יחד איתי

פוסטים אחרונים

February 5, 2017

December 3, 2016

August 16, 2016

July 29, 2016

Please reload

כלום לא נוגע, רק המבט שלך

 

אז בואו נדבר על זה שאת מחליפה את העיניים שלך בעיניים אחרות.

זה יכול להיות נפלא בהתחלה, העיניים שרואות אותך בדיוק כמו שאת משתוקקת שיראו, את היופי שבכל תנועה, את העוצמה שלך. את הגודל.
זה מנשים, מפרה ומניע.. תנו לי עוד ועוד עיניים כאלה.

את הולכת ומתמכרת לעיניים האלה. שלו/שלה.

פועלת מתוך ההתרגשות שהן מייצרות, מרשה להן לגלות לך אותך כמו שלא ידעת.
לאט לאט הן נכנסות פנימה.
את מרשה להן לחולל בך את הידיעה החדשה של עצמך ומתחילה לנוע. לאפשר לדברים שחיכו מזמן לצאת..

אבליש עוד זוג עיניים שנמצא שם, העיניים שלה.

זאת שבדקה את מרחב התנועה שלך שנים, שאמונה על מה מותר ומה אסור, החזיקה את הנכון/לא נכון שלך. את איך שמותר לך להיות.

עכשיו את רוצה לנער אותה, להעיף אותה.. הגיע זוג עיניים רעננות שרואה את הפוטנציאל והיופי ומותר לחגוג לידו ולהשתולל.. והיא רק מפריעה.
אבל קורה עוד משהו, העיניים האלה שאמצת, מופלאות ככל שיהיו, הן לא העיניים שלך,

וכך מבלי משים כדי להמשיך לתחזק את המבט הזה, המתפעל, המתרגש (המתלהב/המעריך/ ועוד ועוד) את מתחילה להזיז קצת, להתאים קצת, להסתיר קצת.

לא רוצה שתזוז ממני, בדיוק ככה. ולאט לאט מרחב התנועה שלך מצטמצם.

את לא ממש יכולה לנוע תנועות חדשות/ גדולות/ מפתיעות שאינן ממין התנועות שהביאו את המבט הזה ולאט לאט את מתחילה קצת להעלם שם. נושאת תפקיד..
 

לא רק זה, ברגע שאת מאמצת זוג עיניים, את מאמצת את איך שהן רואות את העולם. את הנכון/לא נכון שלהן. את היפה/ לא יפה שלהן... וכשאי אפשר לוותר על המבט המסוים צריך לעבוד בשבילו.

מבפנים מתחולל לו מחול שדים. מאבק. זאת שזקוקה לעיניים, וזאת שרוצה חופש לנוע. להיות היא. לשתיהן חשוב המבט רק הרעיון שלהן על המחיר שונה. האחת לא מוכנה לאבד אותו גם במחיר החופש, והשניה מוכנה לאבד הכל, רק לא את החופש. שני קטבים.

אבל עוד לפני שנהיה עם שתיהן, בואו נדבר רגע על הלמה.

לא למה בקטע של ביקורת. אלא למה שאחליף את המבט שלי בשל האחר. יש שם סיבה עמוקה וכואבת. יש שם מבט שמחכה לי שאני לא רוצה לפגוש.
מבט שמתוך כאב גדול כבר לא רואה את היופי, אולי רואה רק את הלא (לא מספיק/יותר מידי), את כל החורים הקטנים.
המבט הזה לא רק שלא מתלהב ממני, אלא גם אין לו שום צורך להתנחמד, הוא לא במערכת יחסים איתי, ולכן המפגש איתו יכול להיות מבעית, משסע, ללא רחמים.
אולי גם הוא בחלקו מאומץ ממבטים ישנים (אבאמא מישהו?) אבל הוא כבר שם, בסיסטם. והוא עושה בך שמות.
אז כן, אני רואה למה כל כך קל להתבלבל, להחליף.
לפעמים, כשהמבט של האחר כבר מתערבב פנימה במבט הזה אנחנו כמעט שוקלות להחליף את האחר.. זה מהיה בלתי נסבל, לא רק בתוכי יש את זה אלא שבחוץ גם אין הגנה מזה. ואני, או החלק הזה שזקוק שם צועק רק תנו לי עוד הזנה, עוד צידה לדרך, להשאר עם המבט הזה שרואה את כל הטוב שלי.

ואולי, אולי יש סיכוי שהמבט הטוב עלינו, יהיה קודם שלנו?

אז בואו נדבר על זה. או נהיה עם זה. לאט לאט. עד שנוכל לפגוש אותה. את זאת שמרוב דאגה מרטשת אותנו שם. לגלות מה היא רוצה בשבילנו, ומה הצורך שלה. 

 

 

Please reload

פוסטים נבחרים

הרגע הזה

April 7, 2014

1/5
Please reload

דקלה אייל סיטון | קצת עליי
קטיגוריות
Please reload

תגיות