• דקלה אייל סיטון | מוּתרת לעצמי

מסע אישי עם הסיפור שאינו נגמר

זה פוסט שאוסף רגעים של תנועה שיצאתי אליה, מסע שהתחיל בעיצומו של מסע, בו קיבלתי החלטה לתת לאיזו ידיעה פנימית להוביל, ותיעדתי רגעים בהם ליבי עלה על גדותיו (או שאר חלקיי). לאט לאט התנועה התחברה.

הנה היא-

23.04.2018

אני יוצאת למסע להחזיר את זה. אני עדיין לא יודעת מה זה הזה הזה, אבל הוא חסר.

אני יוצאת למסע וגם אם אני אצא נלעגת ברמות אחרות אני לא אעצור, כבר כמעט לא אכפת לי.

אני הולכת להחזיר את זה. בשביל שתינו ילדתי. בשביל שתינו

https://www.etsy.com/il-en/listing/74960708/aurynshow_sold_out_detail=1&ref=nla_listing_details

15.04.2018

אתמול היא יצאה להליכה וזה מה שיצא ממנה.

לא ברור מאיפה זה בא ומה העיניין אבל יש כאן איזו התעקשות מסוימת. ומאבק קל. ואני עדיין לא יודעת בדיוק מה זה אבל אני מרשה. (1) היא מתלבשת ויוצאת להליכה.

היא יודעת שפעם בשבוע הליכה לא תעשה שום הבדל, אבל היא מתעודדת מזה שגם לפני יומיים היא יצאה. בכל מקרה, ההליכה לא נועדה לזה, למרות שזה בועט בה מבפנים כבר זמן מה. היא הולכת כדי לא לתת לאי שקט הזה לתפוס אחיזה בחזה שלה, כדי לא להרגיש את התחושה שאורבת לה שם כבר זמן מה. שהיא נשמטת מהחיים. הקולות של הילדים ברקע מזכירים לה שהחיים ממש כאן לידה, שאפשר לעשות שינוי ואם רק תוכל להרפות לרגע מהכאב הזה ולהיות איתם, אבל היא לא יכולה. זה חזק ממנה. היא יוצאת. משפחה של שלושה צועדת לקראתה. כמה יפים הם בעיניה. מדהים אותה איך תמיד המשפחות שהיא רואה ברחוב נראות כל כך שלמות. כל כך בתוך עצמן, באיזה סוג של נחת ועשיה. יש גם אנשים כאלה. ויש גם את אלה שרואים להם את הצרימה, את האי שקט שבועט בתוך הגוף ומאיים לצאת מהעור... בלתי נשלט ובלתי נסבל. היא יודעת שהיא עכשיו מאלה ושבכולם יש גם וגם אבל זה לא עושה לה שקט. הרעש ממשיך. התחושה שאין מקום בעולם ככה, שכולם באיזה אי של שקט והיא לבד ואין שום דרך בעולם לנוע מכאן. גם הכתיבה הזאת לא היא. לא שלה. לא קשורה אליה ובכל זאת מתנגנת בה כמו איזה מחזר עקשן. היא מנסה לנער אותה, כמו כל סממן של דמיון בינה לבין האחרים, כאיזה נסיון עלוב למצוא מקום בין האנשים, להשתייך סוף סוף... 'אין שייכות ששווה את אובדן האני' אומרת מישהי בתוכה. היא מכירה אותה טוב. טוב מידי. שומרת המבצר. כמה מאמץ היא עושה כדי שלא יגיע בדל פנטזיה לכיוונה. שומרת כל העת ומרחיקה ממנה דימויים של שייכות רכה כזאת, מחוברת. ברגע שהן נתקלות באחד כזה מיד היא שומעת 'לא בשבילך!' בקול משתק בעוצמתו, בעוצמת העלבון שבו. אבל אין מה לעשות. העיקר שלא יכנסו לה רעיונות לראש. ולמרות העלבון היא עדיין אוהבת אותה, את ההתנגדות שלה, העקשנות, החתרנות. הצורה בה היא מחזיקה את עצמה. פתאום מתחוור לה שכל העיניין הזה הוא נסיון להדוף את הלא כלום. שוב הוא מתדפק על דלתה. כבר היינו בסרט הזה לפני חודש היא מוחה, אבל יודעת שזה לא משנה, כלום לא ישנה, הוא כאן והוא כאן ואין לה שום דרך לברוח מזה. שוב היא נמצאת בקונפליקט האימתני בין חלקיה. משהו רוצה להאחז בפנטזיה, להשאר עוד קצת, והלא כלום צוחק מולו 'עדיין לא הבנת שבלעדי אי אפשר להגיע לשם?'. האי שקט מתגבר. איך אפשר להסכים כך סתם לכל הדבר הזה שמחליט עליה. לרגע הוא נראה לה קצת עצבני אבל אז היא קולטת שזאת היא. לו אין שום סיבה להיות עצבני. זאת היא ששוב צריכה לעשות מקום לכל זה. להרפות מכל מה שבנתה ולתת למגדל לקרוס כדי שיוכל להבנות שוב. וכבר קצת נמאס לה. היא רגילה ללדת את עצמה מחדש כל תקופה אבל הפעם זה נמשך כבר כמה חודשים וכל התנועה הזאת פנימה החוצה הולכת ונהיית הרבה יותר מהירה. כמעט ואין נשימה בין הגלים. ההולכים והרצים על פניה הופכים להיות יותר ויותר מהירים והיא שומעת בתוכה קול 'אפילו את זה את לא עושה ברצינות'. הו. בָּאתָ. חיכיתי לְךָ, היא אומרת לגמורק שמגיח מבין הצללים. אפילו את הכתיבה הזאת את לא, הוא מוסיף. אמרתי לך שהיא לא שלך. אבל הוא כאן והוא שלה. והיא כבר יודעת שאי אפשר להרוג אותו. בוא. שכב לידי. היא מבקשת היא מחבקת אותו מאחור והם שוכבים ללא ניע נותנים ללא כלום לעבור עליהם כל הלילה לחדלון לתת בהם סימנים הם נרדמים בלי לדעת איך יפלטו לבוקר הבא

16.4.2018

(2) אי אפשר להמשיך לפנטז כשהלא כלום נושף יש לתת ללא כלום להפוך את הכל לגרגיר חול מוזהב בודד ולהסכים לבקש בקול את בקשת הלב העמוקה ביותר (3) האם זאת בקשת קבלה לאנושות? מישהי צורחת בתוכי תסגי תברחי זה מסוכן עוד לא מאוחר להתחרט שלא יראו לך את משוגעת לגמרי איך אפשר לסמוך עליהם עם הרך הכי בטני שלך נפלת על השכל תעצרי! ויפה שעה אחת קודם 20.5.18

אבל רגע לפני שאני חוזרת אלי שלא אתחרט או אעבור שוב הלאה רגע לפני שהגמורק שוב תופס אותי בשיניו המשך המפה של המסע שאנחנו בעיצומו בעצם אני נכתב כהמשך ישיר לאשה שיצאה להליכה אבל רק עכשיו ליבי עומד לי לפרסם מקווה שזכרון הפרקים הקודמים עוד חי בלבכם (5) אל נא תחפשו לשווא את 4 המסכן, המוח שלי דילג עליו בספירה... חח תמימה שכמותך, מה חשבת? שהוא ישכב ככה לידך ויתן לך לחבק אותו? הוא לא יוותר כל כך בקלות. הוא רוצה להשתעשע בטרפו או שאולי רק לתת דרור לכל הכאב הזה שתקוע בגרונו. כך או כך לך זה ירגיש שהוא משתעשע בך. וזה יכאב. אבל את מסכימה. את כבר יודעת שתרדי על ארבע ותנהמי איתו. תבכי, תייללי. תאהבי אותו ואותך ככה. את כבר יודעת שאין לך ברירה. ובסוף, בלי לדעת אם יש תקווה, אם יגיע מתישהו דרקון מזל בשבילך, תושיטי לו את קרסול רגלך ותתני לו להדק עליה את שיניו. זאת הדרך היחידה.

(6) לא הבנת שדרקון המזל והגמורק הם אותה גברת בשינוי אדרת? שאת רק צריכה להסכים למטמורמפוזה הזאת של הדברים, לשינוי וההחלדות שלהם עד שהם.. בא לך להגיד חוזרים להיות עצמם.. אבל זה שוב אומר שאת מקבלת אותם רק בדמות היפה שלהם. זאת לולאה אינסופית. הרצון שלך. התנועה. השמיטה שלו. החדלון שמטפס. שתופס ברגל. ההתבוססות. ההתמוססות. שינוי צורה. ושוב. תנשמי ממי. הכל בסדר

31.05.2018

(7) העוצמתית נדחקה מפני הפגיעות וזה בסדר שתיהן שתיים שהן אחת בשתיהן פגיעות ועוצמה כמו שני הנחשים של האורין הן שזורות זו בזו נעות אחת אל השניה כתנועת האינסוף אין מה לתהות מאיפה להתחיל עשי מה שליבך חפץ

11.01.2019

(8*) עכשיו לקחתי את הלגימה הראשונה מהקפה שלי. ולא בגלל הילדים, או משימות, אלא בגלל שביליתי את כל הבוקר במיטה, מקשיבה לחלקים שלי. כן, זה אפשרי, גם כשהם בבית. זה בעיקר אפשרי אחרי שהייתי עם הקמיע שקיבלתי מהקיסרית הילדותית, זה שאפשר לי לדייק את הרצונות והצרכים שלי עוד ועוד. עשי מה שליבך חפץ, הוא אמר. ואני דייקתי, והקשבתי, ונתתי מקום גם לאמא הדואגת, לאמא האוהבת, לאמא השואגת, גם לילדה הפצועה, הילדה הטבעית, לאשה, ולרצון העמוק. ובעודי מקשיבה הבוקר, ומחכה כבר כמה ימים לגמורק שיבוא לנשוך את רגלי, הבנתי שהוא לא יגיע. במקום הגמורק פגשתי את התנועה הבאה, זאת שאומרת שאפשר להחזיר את הקמיע. להחזיר את האורין שהוביל אותי עד כאן כדי להכנס למעיין החיים. להתענג על מימיו, לתת לשמחה למלא אותי, ואחריה לצאת מגבולות פנטזיה על כל מתנותיה, ולחזור לפגוש את החיים עצמם ומה שבא איתם. זה מפחיד אותי מאד להגיד את זה כאן, ככה, אני עלולה להתפס גם בזה שלא אצליח לעשות את התנועה, וגם כילדה שעד כה פרפרה ונלחמה ונאבקה, ואולי חיה בפנטזיות ולא התמודדה, אבל אני יודעת כבר זמן מה שהילדה הזאת, הנלחמת-חולמת, היא לא שלי בלבד. ושכל נקודה במסע חשובה, כל אחת מביאה אותנו אל הצעד הבא. אז במקום לכתוב על בסיטאן אני כותבת עלי. על הרגע היקר הזה, בו התנועה האחרונה שאפשר לעשות עם האורין היא להחזיר אותו. אם לא, התנועה תתהפך על עצמה, עליי. אז אני כאן, יושבת עם הקפה הראשון של הבוקר, מסתכלת על המסע הזה שעברתי השנה, ובשנים האחרונות, מסתכלת על התנועה שאפשרה להרחיב את האמון- בי, בגוף, בחיים, בתהליך בעיקר. מסתכלת על השבוע הקרוב. זה הולך להיות שבוע עמוס. ביום שלישי נפתח הקורס אל תוך היער. אני עדיין לא יודעת אם הוא ייפתח, אבל אני מודה לו על כל נקודה שהעביר אותי בדרך, על המפגש עם האמא החורגת בתוכי, הכיפה והזאב, בת הים הקטנה, סינדרלה ובעיקר עם הגיבנת מנוטרדם, הילדה היפיפייה שלא יכולה לוותר ורצה בכל הכפר ומצלצלת בפעמונים. עם הדחיפות של המסר. עם התשוקה לתת את המתנה שלי. אני לא יודעת אם הוא ייפתח ובכל זאת מישהי משרטטת בתוכי את המפה של הקורס, עם דיוק פנימי שהגיע הבוקר, האורין יוביל אותנו, הסיפור שאינו נגמר ילווה את התנועה של המפגש עם האגדות, ויוביל אותנו למינרוד של יור ומשם למעיין החיים. לתנועה של הגדילה המדויקת, זאת שמכבדת את התהליך, לא מאצה ולא מנאצת, ומאפשרת את המעבר בזמנו. אני לא יודעת אם הוא ייפתח, ועדיין מזמינה אתכם להצטרף אלי ללייב ביום ראשון. נדבר בו על אגדות, ועל המפה הפנימית של תנועת היציאה החוצה. וגם, אני אחשוף משהו שיצרתי ומאד מרגש אותי לחשוף החוצה. ואחרי כל זה, אחרי יום ראשון ושלישי שאין לדעת איך יהיו, ואיזה מבקשות הלב העמוקות שלי אקבל, אני הולכת למפגש בו אני הולכת לספר בפעם הראשונה את סיפור הזוגיות שלי, את סיפור התנועה בין האשה שרוצה שייכות לזוגיות לבין האשה שרוצה חופש, ואת המסע הייחודי שלנו שכלל גם פרידה וחזרה. אין ספק שזה הולך להיות שבוע מכונן. אני מחזירה את האורין בלב שלם, הלב שלי כבר יודע שאם נגלה מקום כואב נוסף הקיסרית הילדותית תשמח לתת לו אורין כדי למצוא את מפת הריפוי מחדש. ועכשיו, למעיין החיים. *וזה לא סתם שזה יצא שמונה, כי הוא בדיוק תנועת המעבר בין הנחשים, השחור והלבן, תנועת האורין.

ותוספת למיטיבי לכת :)

שנה אחרי התאפשר לו לארבע להתגלות.

15.10.19

4. איגראמול הרבים

רבות התלבטתי אם לשים פה את השער הזה (רציתי לכתוב שיר אבל אין על האצבעות הגאונות שלי. אין לי אוטוקורט!), וכבר מזמן הגענו ל-8, וחשבתי שסיימנו, ולא בטוח מי בכלל שם לב ש-4 היה חסר שם כל הזמן, והנה הוא מרגיש שזמנו הגיע להתגלות, והנה אני מרשה לו ולא עוצרת, ומקדישה אותו לנעמה עתידיה האמיצה, שבסיפור מעורר ההשראה שלה הזמינה אותו להתגלות ולתת את מתנתו.

שולחת לך חיבוק גדול ומסע מרגש.

מתנת העקיצה והיקיצה

**

איגראמול הרבים

האם היא העקיצה של האחרים

כשהגוף אזוק אל הרשת

כשכל הקולות והפנים מתאחדים

לכדי תמונת הפחד הגדול ביותר

והסוד שלה,

שאפשר להגיע אחרי העקיצה שלה

(בזכות בעקיצה שלה?)

לכל פינה שרוצים ברחבי פנטזיה

הסוד השמור

בלי לדעת אותו אנחנו נעקצים

נלחמים ברשת

בפחד מהכאב

ונשארים שם למות

איגרמול הרבים,

אני מרשה לך לנשוך אותי

פניך הם פני הפחד הגדול ביותר שלי

ואני אזכור שאני יכולה להגיע

בזכות הרעל שלך

לאן שליבי חפץ

ומה שיפה

שבדיוק כמו המשאלה של הילד

מול גרגר החול

הזהוב הבודד

המשאלה שיכולה להחיות מחדש את כל פנטזיה-

גם זאת דרך מעבר.

חבל שגילו לנו רק על הדרכים היפות

9 views
תגיות
  • Facebook Social Icon

© כל הזכויות שמורות  לדקלה אייל סיטון

אין להעתיק תכני הבלוג כולל תמונות

קרית אונו / תל אביב, ישראל

Diklalae@gmail.com

Tel: 052-6340425