אני הולכת להסתכן ולגעת בנושא הזה.. אולי זה לחיות על הקצה.. להתגרות במזל או ליצור פרובוקציה.. ואולי, אולי, זה משהו חשוב חשוב ועדין עדין לנו הנשים, האמהות.
אז בבקשה תקראו עם הלב, ושימו לב לבטן ולגרון.. יכול להיות שיעלה הרבה כאב.. אבל נראה לי שיש גם בשורה.
מתחילה..
אז אני יושבת וכותבת את קורס הקונסטלציה שלי בימים האחרונים. הוא סובב סביב נשיות ונושאים נשיים אז קניתי את הספר "נשים לגופן" בשביל לקבל נגיעות של השראה. כדי להיות עם כל נושא לעומק לפני המפגש, כדי שהנושא יוכל להרשות לעצמו להגיע במלואו. כשהתחלתי לקרוא על אכילה, דימוי גוף, מיניות, יחסים עם גברים ונשים מצאתי את עצמי מחפשת את היחסים עם האמא, ואת ההשפעה שלהם- כי הרי ברור שהאמא משפיעה על כל זה?
אז כתבתי לעצמי כמה מילים על הקשר שאני רואה, והנחתי לזה (זה ספר ארוך מאד, אולי עוד אמצא.. )
אחר כך קיבלתי במייל ניוזלטר של חברה שעוסקת בעינייני אכילה שכותרתו- 'מסבתא – לאמא- לבת: מעבירות את ההפרעה'
ואז התחילה להפציע אצלי צל צילה של מחשבה.. שמתכתבת עם הבטן ההורית שלי ששומעת את זה- ומצד שני עם הבהירות שהגיעה עם הקונסטלציה ועל ההסתכלות על העברה בין דורית.
יש בי חלק שנבהל, זאת מחשבה מסוכנת, אבל רק בגלל שהיא נוגעת בנושא מאד מאד טעון. ונפיץ
אשמת האמהות
אבל מרגיש לי שזאת התחלה של התרה של הקשר שם. אז ממשיכה.
כשארין יפתי האהובה נולדה- היה לי ברור- כל מה שעובר עלי עובר אליה.. גם בלי מילים. היא עלי, ישנה לידי, מוחזקת על ידי הגוף שלי, שומעת את הקול שלי. הכל עובר אליה (ולא קקה בידיה! ).. כי זה ממש העסיק אותי, הרצון, הנסיון להעביר אליה רק את הטוב..
הדאיג אותי בעיקר שאם היא ישנה לידי ואני עוברת משהו לא טוב או חולמת חלומות רעים זה יעבור אליה (בבלי דעת), כי כשאני ערה אני יכולה קצת יותר לשים לב, ואז להיות עם זה, או לבקש עזרה או או.. ואני יכולה לשמור עליה. ממני. (לא מכולי.. רק מכמה חלקים :) )
אז הקשבתי לדאגה הזאת (מעליה כמובן, רחפה אשמת האמהות, כי גם אם אנחנו לא מאמינות לה או בה, וגם אם אנחנו נלחמות בה, היא שם, באה אלינו דרך החוויות שעברו אלינו, וגם לעיתים מסווה את עצמה לעצות ידידותיות או לחוקים עשה ואל תעשה בהורות), והקשבתי לה עם הגוף.
עם הזכרון של אמא שלי אוהבת אותי. עם הידיעה שאני יודעת את אמא שלי דרך הבטן.
עם הידיעה שהיא העבירה לי (בין אם רצתה או לא) את הידע והחוויה שלה את העולם.
אחרי זמן מה שהדברים הלכו איתי ביני לביני בתוך הגוף שלי- הגיעה הכרעה- זה בסדר.
עדיף להעביר את הטוב עם הרע מאשר לנסות לנתק ולא להעביר בכלל.
אם כדי להעביר את הטוב, חייב לעבור גם כל השאר, שיעבור.
כי הטוב הזה, הוא יהיה מפת ההתמצאות של הבת שלי בעולם. הוא יהיה כמו זרעים של טוב שיחכו לה שתחזור אליהם להרוות את נפשה, ממש כמו שעשיתי אני. הרי אין דבר כזה עולם מושלם, והכל מהול בכל, אז שיהיה את הטוב הזה שיוכל להאיר את הדרך, להזכיר צרכים שמולאו ואחזקה אוהבת ואהבה שאפשר בה הכל, וזה יעמוד לה אחכ כצידה לדרך.
אז כן, זה מפחיד, ממש מפחיד, שאנחנו מעבירות אליהן ואליהם הכל (או כמעט הכל), זה מפחיד לדעת שאנחנו לא יכולות לעצור כמה דברים שממש לא היינו רוצות שימשיכו להתגלגל במורד הדורות- אולי את דימוי הגוף, או ריצוי, ביישנות או שתלטנות, כפייתיות.. בעצם כל תכונה משפחתית שאנחנו יודעים שלקח לנו שנים להפטר ממנה (אם אתן מדמיינות שנפטרתן ממנה, think again :)), ואנחנו עומדות כשוער בשער, ושומרות בכל גופנו שרק לא תעבור לילדים..
וזה עוד יותר מפחיד כשאומרים לנו שאנחנו הבלדריות – כנראה הכי גדולות. ז"א – זה לא שאנחנו אשמות, רק שבמסגרת התפקיד הכל כך גדול שלנו, כל כך משמעותי, כל כך מעצב- אנחנו מחזיקות הכי הרבה אחריות למה שמעובר הלאה.
והיינו רוצות לשמור ממש טוב. היינו רוצות למנוע מהםן את הכאב הזה, היינו רוצות לשמור עליהם מכל רע, כולל מהאיכסה שלנו, וזה היה ממש נפלא אם היו כמה עצות או טריקים איך עושים שלא. ולא. אין.
אני רוצה להגיד משהו- להציע דרך חדשה לראות את זה- את האחריות הזאת יחד עם החוסר שליטה- אני רוצה להציע דרך לראות את זה בלי האשמה.
כי באמת, אין לנו שום יכולת לבחור/ להחליט/ להכריע מה יעבור, אנחנו רק יכולות להיות אנחנו, כמו שאנחנו, כי גם אם נהנדס ונשנה, וננסה להגיד משפטים שלמדנו מבחוץ- מה שיעבור זה שוב אנחנו.
ואולי, אם התפקיד שלנו היה יותר קטן ופחות משמעותי, היתה לנו פחות אחריות ופחות היה עובר.. אבל מי רוצה את זה? אנחנו רוצות להיות מעורבות בחיים של הילדים שלנו, להיות איתם גם ברגעים הקשים (אולי אפילו במיוחד, למרות שלא קל להודות בזה בפה מלא), אנחנו בוחרות את התפקיד המהותי הזה יחד עם כל מה שבא איתו- וזה אומר שגם יחד עם החוסר הכרה, והרגעים שאף אחד לא רואה אותי, והפחד, והדאגה- לא היינו מוותרות עליו בעד שום הון שבעולם
ואולי גם טוב שאין. טוב שאין לנו אפשרות לשלוט במקום הזה, טוב שאנחנו מעבירות את הגם וגם.. עם ובבלי דעת.. טוב שאין באמת דרך לעצור את הסחף – כי הרי מי שמגדל אותם זה אנחנו- ומי אנחנו יכולות להיות מלבד עצמנו?
ואנחנו זה המון. (!!! :) :) !!!)
אז כן- ככה, יחד עם כל מה שבא עם זה, אנחנו נבחר בזה כל יום מחדש ..
ובשביל הפחד שבא עם זה - והו, איזה פחד יש שם- תודה לעולם על ההתמקדות והקונסטלציה, ועל החמלה והכבוד לסיפור האישי שהן מביאות איתן.