יש לי מתנה. מתנה אדירה.
ההתמקדות.
היא מאפשרת לי להיות איתי, לפגוש, לחלום, להתחולל,
היא מאפשרת לי לדייק את הגבולות שלי
להכיר את הצרכים העמוקים שלי ,
לבטא את עצמי מול אהובי
לתת את המתנות שלי לעולם.
אבל לפעמים, כשכואב
כאב עמום כזה, או ממש נוכח
כזה שאני לא יכולה להיות איתו או עם הילדים
ובעיקר איתי
כשאני כועסת על כולם
או מתעלמת
ומוצאת את עצמי מסיחה את דעתי עוד ועוד (בפייס, או בבית, או במחשבות.. יש כל כך הרבה אפשרויות)
משהו מבפנים קורא לי לשים לב
אבל אני לא יכולה, זה יותר מידי
לוקח עוד רגע עד שאני קולטת שמתחולל שם מאבק
בין זאת שרוצה לצלול, לפגוש את הכאב
לבין זאת שרוצה להשאיר את הראש מעל המים, מתה מפחד לעצור, לאבד את התנופה / המומנטום. ובעיקר לשחרר את השליטה.
ואז .... עם כל מה שאני יודעת- למרות האמון בגוף והידע והרציונל - הפחד תופס בגרון ואני נתקעת.
אז אני רוצה לדבר על הפחד לרדת, לראות מה יש שם. וגם על הפחד להיות עם הפחד.
כי כל הזמן קוראים לנו לעשות בדיוק את זה- להיות עם הכאב. להיות עם הפחד. לתת להם מקום. לעבור דרכם.
אבל איך לעזאזל עושים את זה?
גם אני מזמינה לצלול, לפגוש, לתת מקום.. ושנים עשיתי בדיוק את זה, קופצת ומיד צוללת לתוך מה שזה לא יהיה.
אבל בואו נודה בזה- שהקריאה להכנס פנימה היא גם.. די מפחידה
כי בדרך לפגוש את האוצרות בתוכנו, ואת המתנות שקבלנו, באות גם תחושות
וזכרונות
וחוויות
שלא תמיד קל לפגוש. כן, אני יודעת שזה אנדרסטיינטמנט...
אז קודם כל, מותר להאט. ולא חייבים.
ואם קשה מידי, אפשר גם לחכות.
ולתת לפחד עוד מקום. הוא חשוב, הוא שומר שם- עלינו :) (מקווה לכתוב עליו עוד בקרוב)
וכשזה מפחיד מידי אני מניחה לי לרגע.. מכבדת את הפחד.
כי אני יודעת שעוד מעט יגיע הרגע שכבר אי אפשר יותר להשאיר את הראש מעל המים
שכבר אי אפשר יותר להמשיך ללכת ליש, לזמן ולבקש קלילות, לבלוע ולא להתעקש, ולהסביר לכל החלקים האלה בתוכי שכרגע זה לא משרת אותי, ושיזוזו מהפריים שלי...
ואז אני צוללת. יודעת שאני שם מחכה לי :)