וואו. הנה אני כאן, אחרי כל כך הרבה מאמץ, יושבת עם עצמי. אחרי שכל כך הרבה זמן לא ישבתי.
אני בעיקר פוחדת.
פוחדת לפגוש את הדקלה החדשה הזאת, שעברה כל כך הרבה, שהשתנתה. לא יודעת איך להיות רק דקלה. ולא אמא של. כבר לא זוכרת מה זה לקבל החלטות לבד, בלי להתייעץ או למסמס או להתנצל אח"כ או לחפש סימנים שמותר לי. איך להקשיב לעצמי נקי בלי לשמוע את קולות האחרים, את כל מה שאני צריכה, את כל מה שאני לא עושה.
Discovered on Shen Essentials & Earth Goddess Rising
אני לא יודעת לשמוע את מה שכן. את המחמאות, את המילים החמות, את הדאגה והאהבה בקול. שומעת רק שהוא לא אוהב אותי מספיק ולא מגיע לי... ובעצם שומעת את עצמי.
הוא נוגע לי בכל הנקודות, הלא אהובה, לא מספיק, לא רצויה, לא מגיע לך.
אפילו זה שהוא עושה בדיוק מה שהוא רוצה, כבר לא מכפיף את עצמו אליי אפילו במילימטר, ואני משתגעת- מה זה אומר על האהבה שלו אלי.
חנוק לי בגרון, אני לא יכולה, וכאב ישן נושן שרוצה להתפרץ כבר! לצאת, לא רוצה יותר להשאיר בפנים. רוצה לצעוק ולצרוח ולרטש ולהרוס ולקלקל. די כבר לפנטזיה אני כועסת. כועסתתתתתתתתתתתתת. מלאה בכעס מבפנים, ולא יודעת איך נכון להוציא אותו. תמיד מתחשבת במה נכון ומה נעים ואיך יראו את זה. שלא ישייכו לי חס וחלילה משהו לא טוב. איך אפשר תמיד לצאת נקיה מכל דבר? די, לא רוצה! רוצה ביקורת, כעס, רוצה לראות שהשמים לא יפלו לי על הראש!
ועכשיו אחרי השחרור הקטן הזה, אני מתפנה לראות מה קורה פה
מה זה הדבר הזה שאני בורחת מפניו
איזה אמיתות פנימיות רוצות לצאת ממני ואני עוצרת אותן ומדכאת אותן כל כך ביעילות
לא להקשר לתוצאה רק לתהליך
או אולי גם לא להקשר לתהליך
כמה אנחנו אבודות שכחנו איך להיות אנחנו, עסוקות בשליטה כל הזמן וכל כך התרחקנו מעצמנו. והנה הם הגברים- מתנת המילים הנבזיות שלננו, מזכירים לנו שאפשר להיות מחובר לעצמך ולחיות ולהנות. לא לעשות כל דבר מעבר, לא להיות יותר מסורה ממסורה, להיות יותר קדושות מהאפיפיור ואחרי שפרפרתי כמו חמור בין העסק לבין הבית לבין הילדים, בין להיות יפיפיה ומטופחת הוא עוד אומר לי מה לא עשיתי!!!!!! ובמקום לשחרר את עצמנו, להגיד אוקי, תמיד יהיה מה להגיד (כי ביננו, תמיד יש, גם לנוJ) , אז לפחות נעשה מה שאנחנו באמת רוצותJ! אנחנו נסחפות עוד ועוד, מערכת העצבים מגורה אין קץ.
והנה מתחיל לי רעיון למאמר- ואני כל כך פוחדת לכתוב אותו- מפחיד אותי לדבר עלינו ולקבל סטירות מכל מי שלא תסכים איתי, או תבהל. מפחיד אותי לעשות הכללות לא נכונות ובעצם לטעות- ולקבל דלי של מים קרים בפרצוף!
כי הרי זה בדיוק מה שאקבל. שבעולם של חזק מהר- אין זמן, ואת טועה, אז תביני את עצמך וזוזי.. אין זמן לחמלה, להקשבה לתהליך אמיתי. להיות קצת בתוך הטעות, מהר מהר אנו נדחפות הלאה ע"י העדר, לתוך השורה, לריצה האינסופית הזאת. אפילו ע"י עצמי!
והנה אני -חכמה גדולה, ברחתי מהפחד שלי ע"י הצבעה לליקויי החברה בה אנו חיים, והו, אני מרגישה צודקת מתמיד!
אבל עדיין עם הפחד להוציא מאמר. לטעות.
הפסקת סיגריה- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אני מנהלת את המאבק שלי לחופש מולו.
במקום להוציא אותו החוצה- להגיד את הדעות האמיתיות שלי, ללכת עם האמת שלי, להרשות לעצמי לטעות- אני מוציאה את זה בבית, במקום הבטוח שלי. כועסת עליו כשהוא מעלה את הפקפוק הכי קטן, כשהוא מדבר בשפת המיינסטרים, כשהוא חושש או לא בטוח.. כשבעצם אני זאת שלא בטוחה.
איך עושים את זה אחרת?
רוצה ללכת בעולם בטוחה. מהמקום הבוטח שלי, מתוך תחושת שלמות. לא מתוך עליונות או סגירות. אז פתחתי ועכשיו כל אבריי הפנימיים מדממים. כואבים. אני חשופה, ופוחדת. אני מודה שאין לי בטחון בדברים מסוימים. לא אוהבת ופוחדת מביקורת, קשה לי לשמוע לא. קשה לי להזדקק. רוצה להיות אהובה ומחובקת בכל מקום, אבל לא נותנת את זה לעצמי. בשם צליפה אחת שתבוא, בשם מילה לא במקום שתפגע בנימי ליבי. לא מבקשת שזה יקרה, אבל די, זה הרי מתישהו יקרה, אז למה אני לא עושה בכל זאת מה שאני רוצה? שיקרה כבר, ואוכל להשתחרר מזה. לראות שהשד לא נורא כל כך. שהשמים לא נופלים לי על הראש. שאני יכולה.
ומתה מפחד..