(נכתב לפני חמש שנים לערך, ביולי 2016)
פתאום בא לי לגאול את המפלרטטת.
כמה ליטרים נשפכו כדי שנוקיע אותה- כמה מילים קשות נדבקו אליה.
כמה פחד יש ממנה- מהתנועה החופשית הזאת, מהאפשרויות שהיא מרימה באוויר, מחוסר התחייבות שלה לאף אחד מלבד לעצמה ולרגע.
גרמו לנו לחשוב שהיא טיזרית, שחקנית, לא יודעת ולא לוקחת אחריות. אבל נדמה לי שמרוב פחד (מהכאב והביקורת שעלולה להגיע) קצת התבלבל לנו.
אז קודם כל נתחיל בחדשות- תנועת הפלירטוט נעשית מתוך נוכחות ומתוך אמון.
רגע לפני שנצלול נשים לב לכל החלקים שיש כאן-
היא, הצד השני, החלק בתוכנו שרוצה לרצות, החלק שרוצה חופש :) גם להגיד לא(!!) וגם להגיד כן (!!), ה'צריכים' וכו.
והחלק שכה נואש ליציבות ובטחון- שלא רוצה לקוות ואז להתרסק. זה כל כך מפחיד וכואב..
תיכף נגלה אם יש עוד :)
אז מה מתרחש שם?
משהו נדלק.
יש שם משהו שמתכתב עם משהו פנימי בתוכי- הזדמנות מעניינת, נושא שמעניין או מדליק, משהו בגוף מוזמן לרקוד.
ומישהו/י בחוץ- שאפשר ממש לחוש שמדבר משהו מהשפה הפנימית. שנינו מדברים על אותו משהו מבפנים!. אולי אפילו זה שם רק לרגע אחד ואח"כ כבר לא (ואפשר בהחלט לתהות למה, אבל אח"כ), אבל באותם רגעים מתרחש קסם, שני אנשים כמו חוקרים יחד איזה נושא מתוך נוכחות משתעשעת, סקרנית, קשובה פנימה והחוצה, במין תנועת ריקוד מאלתרת, משחקית- כמו ממשמשים את הרעיון, מאפשרים לו לעלות באוויר, בודקים איך זה מרגיש, מתענגים על איזה מרחב משותף שנוצר.
ככל שאני כותבת על זה ברור לי שהנוכחות הזאת היא מתנה
מתנה לחקירה אישית, זוגית
מתנה ליכולת הקשבה עם הילדים
עם מקום חדש שעולה
מתנה לחקירה של רעיון משותף- עסק חדש? נסיעה לטיול לשנה בחול?
רק להסכים להשאר שם, לכמה רגעים, בלי לדעת עד הסוף.
כשאני כותבת עולה עולה גם כאב בטן מאד מאד מוכר. שאומר (לי) שלא אוכל לפרסם את זה.
שיתנפלו עלי בשם כל ערכי העמידה בחוקים ובמוסר וערכי הלראות את האחר..
שאומר שלא כדאי לפגוש את כל זה יותר לעומק.. זה ישחרר משהו, איזה חופש עתיק קדום, איזו חוצפה. חוצפה כזאת שתאפשר לעצמה (ולי) גם להיות וגם להגיד כן! אני מאמינה בכיף הזה. אני מאמינה שככל שיש יותר אנשים שאני יכולה ליהנות אתם ככה- באינטימיות משועשעת על הנושאים שמרגשים אותי אני אוכל יותר לנשום.
והפחד לא מרפה- ומה אם יפול???
כי פלרטוט כזה הוא כמו מעשה אומנות עם כמה כדורים באוויר
הקשבה בתשומת לב לכל מיני חלקים שלי ושל האחר ושלי וחוזר חלילה.
הסכמה משותפת לשחק, להרים את הכדורים באוויר ולראות – כמה זמן אפשר
ולתת לכל מיני פרפרים בבטן לעלות
להתלהב
ולשמוח
ולפרפר
מהתרגשות של משהו חדש
וגם לשמוע לא.
ואני רוצה
לעשות ככה-
כזה בדיוק אני רוצה
ככה אני רוצה לכתוב
וככה אני רוצה לפגוש
וככה אני רוצה לחיות
וכדי שהיא תתאפשר נדרש אמון.
קודם כל בעצמי, שלא אֵפְגע, אהרוס, אחרב
שאעצור בזמן
שאם לא מתאים לי מותר לי להגיד די
שאהיה שם בשביל עצמי אם לרגע אשאר לבד
שמותר להרגיש הכל
וגם בצד השני, זה שמשחק איתי, חוגג/ת איתי את החופש להיות לרגע
תהיה האפשרות להחזיק את עצמו.ה אם יפול
וכן. באיזשהו רגע זה יפול
ואני אהיה איתו (החלק שנפל – אצלי ואולי אפילו אצלו), ואיתי, ועם הכאב והאכזבה
ועם החלק שרוצה בטחון- נואש למצוא נוסחה יותר בטוחה וברורה למשחק הזה.
ואפשר להיות עם הפחד, כל פעם יותר, לראות מה מפחיד אותי שיקרה מבפנים (אכזבה, כאב, כעס, או כל תחושה אחרת שיש פחד שתעלה), ומה עלול להפחיד בתגובה של הצד השני כשיפול, כי כמו כל אנרגיה יש לה התחלה, אמצע וסוף :)
הנה, כתבתי על זה כאן
וכל פעם זה יקום ויפול שוב.. וכל פעם אני אהיה עם הצד השני ואיתי קצת אחרת
ויהיו גם את כל הרגעים שהכדורים כולם באוויר
אני משחקת
יחד איתי
ועם עוד מישהו
או מישהי
בכמיהות ושְמחות שרוצות לצאת לאור
לנשום
להתחמם לאור השמש
ופוגשות בדרך עוד שותפ/ה
לכמה רגעים
ומשחקות יחד
חוגגות
משתפות את הצחוק שלי והשמחה שלי והכמיהה שלי
רוקדות עם שלו
וכשיפול, נהיה שם יחד, אני וכל חלקי, והוא וכל חלקיו
ונאמר אמן
כדי שהתנועה הזאת תוכל להתאפשר אני שמה לב לכל חלקיי. לפחד מהתרסקות, לכמיהה ללהביא כל מיני חלקים שלי למפגש (את כולם!), למקום שזקוק לחופש כדי להגיד לא וגם להגיד כן :) לרצון לרַצות, להיות יציבה, לא להפחיד, לנשימה, לפרפור ההתרגשות והפחד שאם אגיד כן ואתחרט כבר התחייבתי ועכשיו... ?.
לקחת זמן להיות איתם רגע, לשים לב למה אני זקוקה ברגע הזה.
אני מקווה שההזמנה הזאת מרקידה את כל חלקי הבטן שלך כמו את שלי, טורפת את הקלפים, מחסירה קצת נשימה, מציפה כל מיני כמיהות שמחכות שם, יחד עם דאגות מותר לנו? כדאי? זה לא מסוכן?
ואולי גם מרגשת האפשרות להיות יחד עם כל החלקים, לשחק, להשתעשע, ולהביא אותם למפגש עם האחר, בן/ת הזוג והעולם. לתת להם סוף סוף לנשום.
בשבילי, ההתמקדות היא מקום שמאפשר לכל החלקים שלי להיות.
לתת להם לעלות, לאמר שלום, ולפגוש לפגישת עומק את המניע הנסתר שלהם- שהוא תמיד לטובתי. את ההזמנה שלהם אלי, ואת המתנה שבאה איתם.
לגדל אותם, לגלות את כל הטוב שהם רוצים להביא לחיים שלי,
ואחכ לבטא אותם החוצה, לאט, בקצב שלהם ושלי, כמו ריקוד פנימי עם עצמי, יחד עם המקומות שרוצים ואלה שמתים מפחד, שלאט לאט גם מזמין עוד אנשים לרקוד איתנו, יחד עם החשש וההתרגשות.
יחד ולחוד. עם כל מה שיש שם.