באמצע הכל, החלטתי לעזוב את הכל ולהתרכז בעצמי.כמה שזה קשה, כמה שזה מפחיד. לא כתבתי הרבה זמן, מאז סיפור הלידה, ומאז יצאתי לדרך חדשה והפכתי להיות עצמאית.
והיום, כמה חודשים אחרי, אני יושבת עם עצמי לעבד איזה משהו לא ברור. הפחד שלי.
אז כן, אני הכל יכולה, פוחדת.
פוחדת לפרסם את הפוסט הזה, פוחדת לחשוף את עצמי באינטרנט, פוחדת מהמילה הכתובה והכוח שלה.
פוחדת מכיוון שעדיין לא הצלחתי ובגדול, ומה זה אומר עליי? הרי אם אני לא אלחץ על עצמי, ואלחיץ את עצמי- אז אולי אני לא אצליח.
פוחדת לתת לעצמי להמשיך בתהליך הנהדר הזה שהתחלתי עם עצמי, לגילוי עצמי.
כי מה אם אני אגלה שטוב לי ככה? שאני לא שאפתנית מספיק? ומה אם אני אגלה שטעיתי? שהחלטתי החלטה לא נכונה? שאני בדרך לא נכונה? שלא הייתי צריכה לצאת? אני יכולה להמשיך למנות את פחדיי, אך משום מה נדמה לי שכדאי שאפסיק.
כי נכון, אני יכולה לגלות את כל אלה, אבל מתוכם אני יכולה לגלות גם כוחות שלא ידעתי שקיימים בי, לגלות את העוצמות, לגלות למה אני עושה את מה שאני עושה, ומאיפה אני באה.
מה באמת חשוב לי.
ומה יקרה אם אתן למקומות האלה להיות?
אז כמה שניות באמת יכול להיות שאאמין שהמצב לא משהו...
שלא יכול להיות גרוע יותר, שטעיתי, שאני לא מתאימה לזה, שלא מתאים לי, ובלה בלה בלה.
ואז זה ייגמר. ואוכל לחזור לנשום שוב, ולהמשיך בתהליך שלי.
ממש כמו ילד שקיבל מכה, ובכה כאילו סוף העולם הגיע, ואח"כ נרגע, ומתנהג כאילו כלום לא קרה.
הרי מה היה כאן? ניקוי של רגש.
לתת לפחד הזה לצאת, לגוף להתנקות, ועכשיו הכל בסדר.
אבל...
לא בבית ספרנו, ולא בחברה שלנו (ואני כמובן כותבת בצורה קצת קיצונית, מכיוון שאני מנסה להעביר פואנטה, אז אל נא תתפסו אותי במילה).
כי אנחנו מתערבים.
לא באמת ברור למה, מלבד הפחד מהלא נודע, ממה שיצוץ אם... , מביקורת, מתחושות לא נעימות.
ואולי מבזבוז זמן, מהמתנה לתהליך שיתרחש (כי זה תמיד לוקח זמן...)
וכשמתערבים- בדרך כלל מפריעים :)
והאירוניה היא שכשמנסים לזרז תהליך, זה לוקח יותר זמן, מרוב הפרעות לתהליך עצמו להתרחש...
ומי כמוני יודעת.
אני יושבת פה, ומנסה למצוא מרפא לתחושות שלי.
אני רגילה להצליח ולראות תוצאות ומהר, אני רגילה לעבוד כדי להוכיח משהו למישהו, אני רגילה למכור למישהו, וגם לפעמים קצת ללחוץ עליו. וללחוץ על עצמי.
אבל כל זה לא עובד לי עכשיו.
בתחילת כל דבר חדש, זה לוקח זמן, לומדים מכל טעות, יש רגעי שבירה, יש חששות ופחדים, קשה למכור את עצמך וכו..
ואני כל כך פוחדת לטעות, שהטעות שלי היא שאני מנסה לשלוט במציאות ולא ממש מאפשרת לדברים להתרחש.
והאם זאת אותה אני שהבינה אחרי הלידה שאני לא יכולה לשלוט במציאות אלא רק לעשות כמיטב יכולתי?
אני קיבלתי את התשובה שלי.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
ועכשיו, שבוע אחרי, אני יודעת שזה היה נכון.
שהייתי צריכה לתת לזה להיות.
שכדי לעשות שינוי, צריך לתת לדברים קודם כל להיות מה שהם.
ואני יודעת שאני במקום הנכון, וכל מה שזה היה זה הצטברות של משקעים...
** הפוסט הזה מוקדש באהבה ללילך רוכל... כי גם מבוגרים הם ילדים, ותודה לך על התובנות המדהימות שלך:)