• דקלה אייל סיטון | מוּתרת לעצמי

מה עושים עם הזוגיות הזאת?

כשאני לבד אני מוצאת את עצמי רגועה או עם עצמי, מתקתקת או לא עושה כלום, חביבה לילדים או קצת דרקונית, מתמודדת עם הכביסה או שמה עליה פס, מכניסה או מוציאה את הבטן, אבל יש שם שקט.

שקט כזה שמיד מופר עם המבט שלו

מהרגע שהוא מגיע או שאני יודעת שהוא יגיע, משהו בתוכי מתחיל להתגייס, לסדר, להסתדר, להכניס את הבטן, לשים לב מה אני לובשת איך הבית נראה כל השומרים שלי.. החמודים, הזקוקים למבט האוהב שלו מתגייסים כדי ...

לשם מה הם מתגייסים שם? הרי בכלל לא חשוב לי שהוא יחשוב שאני תקתקנית, או שהוא יכיר בכישורי הסדר שלי או שימשך אלי באותו רגע.. לא בטוחה שבכלל בא לי באותו רגע

הם מתגייסים בשביל שלא תתעורר הביקורת שלו כי אם היא תתעורר- היא תעיר את שלי זאת שרוצה להיות מתוקתקת, מסודרת, סקסית בטירוף, אמא מהממת (כל הזמן) ואשת חיל חח וכשהוא בא ככה עם הביקורת שלו או עם הפחד שלו או עם השאלות שלו או עם הלא שלו כמה קל לי להגיד שהכל שלו. הוא מפוחד, חסר בטחון, מבוהל, ואני מלאת אמון ותשוקה ומוכנה להתמסר לעולם

וככה.. לאט לאט בקטנה.. בקטנות הוא נהיה הסוהר שלי זה שרואה לי שזה שאומר בשבילי את הלא זה שמדבר את הפחד (שלו אבל אולי גם קצת שלי) זה שמדבר את הביקורת (שלו אבל גם שלי על עצמי)

(ואולי.. גם ההיפך)

ונוצר מעגל של קטבים או או אני X והוא Y, אני שחור והוא לבן, אני אמון והוא פחד, אני חופשיה והוא סגור ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה (הו.. והיא ממש יכולה להגיע רחוק) ולאט לאט שנינו מתקטבים כל כך שונים אין לנו שום דבר במשותף. אולי נפרד? וברגעים נדירים שכל אחד קצת מחובר לעצמו והאהבה יכולה לנכוח מנסים רגע לדבר על זה וכמה רגעים אחכ שוב.. חוזרים לריקוד האו או

אז למה אני כאן? לא כדי לדרוך במקום הכואב, אלא רגע לשים לב לכל הכאב שנצבר שם. לכל המקומות האלו שכל כך זקוקים - לליטוף. להכרה. לקבלה. לא ממנו. ממני.

כן. עוד לפני שאני בכלל יוצאת אליו, הם זקוקים *לי* שאכיר בהם, שאראה את ההתמתחות שלהם בסיטואציה, שאראה את החיבוק והליטוף שהם מבקשים ממני, ואולי גם ממנו. אפילו הביקורת הפנימית. ושאבטא אותם, שאגיד למה אני זקוקה.

הם זקוקים לי שאתן להם מקום בתוכי, וגם שאבטא אותם החוצה, שיצאו לאוויר העולם, שיוכלו להיות מוכרים (ואף אהובים) על ידי קודם, ואולי גם על ידו. וכדי שיוכלו להתחיל להפציע.. הם צריכים אותי, אותנו, שנחזיק אותם.

אז לאט לאט, אנחנו מתחילות להקשיב להם, אלה שנדחסו שם מזמן, העדינים שמחכים עוד לצאת, אלה שיצאו ולא קבלו את החיבוק שחיכו לו.. לאט לאט. מחזירות אותם להיות חלק, לגלות לך את הצורך העמוק שמחכה שם. יושב ומחכה. לנו.

***

שולחת לנו חיבוקים גדולים בדרך. היא לא קלה אבל שווה ומרגשת ומפתיעה. ולאט לאט אפשר פשוט להיות

  • Facebook Social Icon

© כל הזכויות שמורות  לדקלה אייל סיטון

אין להעתיק תכני הבלוג כולל תמונות

קרית אונו / תל אביב, ישראל

Diklalae@gmail.com

Tel: 052-6340425