כבר שבוע שאני שומעת את השיר הזה בתוך הגוף שלי מרגישה אותו בגופי כמי שצמאה לרקוד בגשם, להתחולל, לתת למים להרוות אותי, את כל גופי לחולל את התנועה מבפנים, להשקות את כל מה שנרדם-
פתאום החל גופה לנוע במקצב הגשם והבגדים הרטובים נשרו מעל גופה... והיא היתה יפה , כל כך נואשת כשהיא רקדה שם, עירומה, עם הסופה
מרגישה שאנחנו כמו פרח, אדמה, שזקוקה שישקו אותה שזקוקה להסכמה הזאת להתחולל בגשם להשיר את הבגדים להשתגע ולחזור לנשום
הצמאון הזה, האבק אדם שאנחנו הופכות להיות כשאסור לנו לתת מקום לתשוקה, לתנועה, לקצב והחלק הזה, החלק מבקש החיים בתוכי, מבקש ממני, תראי אותי, תקשיבי לי תני לי מקום.
מולו עומד כמו שומר- הפחד "כל האנשים בחלונות התבוננו בחיזיון המקומי.. תמיד היא משתגעת עד שהיא נרגעת"
הם מביאים לשיח את המילה שגעון המילה הכל כך מפחידה הזאת - בשבילנו, זאת שבעטיה לא רואים אותנו עשרות שנים שמרשים לעצמם לעשות בגופנו כבשלהם וזאת שאנחנו מתרחקות ממנה כמו מאש זה פחד סמיך.. כל כך סמיך, שרק כשהיא מתקרבת אלינו, אנחנו מתכווצות סוגרות.. משהו בתוכי לא יכול לבטא את הלהבה.. או אפילו לפגוש אותה בתוכנו את האש של התשוקה את הצמאון והכמיהה כי אי אפשר לבטא אותה החוצה אם אין מקום בחוץ.
אז מזמינה אותנו לשים אליה אליה. לשים לב לתשוקה בתוכנו. לאט לאט.. כי עד שלא נגדל אותה בתוכנו לא נוכל לשים אותה בחוץ להיות גם עם זאת שפוחדת, שלא נושמת שם, שהם יסתכלו ויצביעו .. ואז היא לא תוכל לנשום תחת השמש
כדי לגדל אותה אנחנו שמות לב אליה בתוכנו, בעדינות, בסקרנות, מי את אשת החופש בתוכי, מי את האשה שכל כך צמאה, למה את כמהה? מתגעגעת? לתת לה לספר לנו על כל מה שנשכח שם מזמן, על כל הרגעים הקטנים שהיא סגרה כי אי אפשר היה לתת לזה מקום בחוץ. ולתת לכאב להגיע, לכאוב אותם.. לתת מקום לגעגוע ולבקש ממנה- תראי לי למה את צמאה. תראי לי איך זה ירגיש כשתקבלי מים לכל גופך. איך הנשימה תהיה. איך התנועה תהיה. ולתת לה להראות לך, ולתת לך להרגיש את החופש הזה שאת כל כך כמהה אליו
מוזמנות לשים ברקע, ולרקוד