אני אקדים ואומר שהסרט 'הקול בראש' הוא סרט חתרני, והוא בכלל לא סרט ילדים.
הוא חתרני לא רק בגלל שהוא מדבר על רגשות ועל לגיטימציה לחלקם, ולמרות שהתרגום הישראלי לשם הסרט עושה עוול למהות האמיתית שלו (ועל הדרך נותן לנו רמז למקור הבעיה) ולמתנה האמיתית של הסרט- לא הכל בראש... אבל את זה אולי יפרקו עבורנו בסרט הבא.
מבפנים החוצה, הוא סרט מרגש ונוגע ללב על ריילי, ילדה בת 11 שעוברת לעיר חדשה, ואחד אחרי השני נשברים עולמות התוכן שמרכיבים את חייה, והוא מתאר את המסע הפנימי שמתרחש תוך כדי ההתפרקות ובניית החדש.
כוכבי הסרט הם חמישה- חמשת הרגשות המובילים בחייה של ריילי- שמחה, עצב, פחד, כעס, וגועל. וכאן זה המקום להגיד שיש יותר מחמישה, וגוונים, ורגשות אודות הרגשות ועוד, אבל לצורך הדיון נשאר עם החמישיה הזאת ואיתה ננצח. ובכל זאת היתה התייחסות יפה לתת מודע, לחלומות, לחבר הדימיוני, ולחשיבה המפשטת והדמיון והמנקים של הזכרון- ואפילו הפרסומת של המסטיק שקופצת שוב ושוב מבפנים :) אז לצורך הכתיבה של הטקסט הזה אני הולכת להתייחס לסרט הזה מבפנים- החוצה. כמו שהוא. אתכם הסליחה והשמחה
אז, אחרי כל ההקדמה הזאת, נתחיל.
יש כאן כמה סיפורים, או סיפור בתוך סיפור, אז רגע נמפה אותם, אבל אני רוצה לשים לב לסיפורים העיקריים- ריילי ומעבר הדירה, הפאנל של הרגשות וההתרחבות שלו מגיל אפס עד עכשיו והלאה, היחס של ההורים של ריילי אל הרגשות, שמחה ועצב והתהליך ביניהן, בינג בונג, ואם יש עוד אגלה בהמשך
אני הולכת להתחיל דרך המסע החשוב מכל- בין שמחה לעצב.
ולהסב את תשומת ליבנו לזה שבעצם אנחנו רואים את הסיפור כולו מתוך העיניים של שמחה. וזה כבר משהו לשים לב אליו. לא רק כי שמחה תופסת את עצמה כמובילה ואחראית על כל הרגשות- אלא גם כי זה נראה לנו טבעי לגמרי. אנחנו כצופים מיד מוכנסים בסוד העיניין, אבל מרוב שזה שקוף לנו שזה ככה צריך להיות- אנחנו לא קולטים שהסיפור הוא הסיפור של שמחה. לא כי היא אכן המנהלת, למרות שרוב הזמן היא כן, אלא כי הנטיה שלנו לתפוס אותה כחשובה ביותר, כנכונה והאחראית, שמה אותה שם, וכל שאר הרגשות (ואנחנו) מאמינים לה שהיא החשובה מכל והיא מחליטה מה הכיוון.
וכאן החתרנות.
המסע הזה חושף את הבטן התחתונה של החברה בה גדלנו, את הכמיהה לשמחה שתוביל, שתחזיק את הרגשות כשהם מתפרקים, תנתב אותם, ותוביל לעוד זכרון (רצוי ליבה) משמח.
ועולה לי כאן גם סימן שאלה- כי במקרה של ריילי שמחה מנהלת, אבל אפשר לראות שאצל אמא שלה באמצע הפאנל יושבת עצב ואצל אבא של כעס וכו.. ותוהה אולי יש איזו הנחה שכשאתה מבוגר מותר לבחור אבל עד אז – בחר בשמחה! שלא לעורר את החרדה של אבא ואמא..
ואל לנו להקדים את המאוחר
נקודת השבר
חוזרת לסיפור. שמחה מתארת לנו את העולם של ריילי מנקודת מבטה. מבחינתה היא נולדה איתה והיה רגע אחד בזמן שהיא וריילי היו אחד, ואז הצטרפו עוד חלקים, ואיתם "הפרעות" פוטנציאליות שהיא צריכה לנהל, למגר, ולהעריך על מנת לשמור על זכרונות הליבה של ריילי "שמחים".
לשמחה ברור שהיא מנהלת הפאנל.
במקום שהיא תהיה אחת מבין הרגשות האפשריים, היא 'האחראית' והיא מאמינה שהשמחה היא הדבר החשוב מכל. אבל ככל שהסרט מתקדם מתברר שההירכיה של הרגשות לא נקבעה מבפנים- אלא מבחוץ.. וזה חלק ממה שיוצר את המשבר העתיד לבוא.
כשאנחנו פוגשות את ריילי, היא שמחה וטובת לב, גיבורה קלאסית (לפני התנגשות), עם תחביבים ואהבה ובטחון בחיים. בשלב זה שמחה מנהלת את הפאנל בנעימים, ללא 'תקריות' מיותרות, כולם יודעים את תפקידם, ואין צורך להצר את צעדיהם או להתערב. אפשר לראות שלמרות ששמחה מנהלת את הפאנל ומנתבת לכיוון מסוים יש לה אמון בשאר הרגשות ויש מקום לתנועה הפנימית לפעול באופן טבעי (אנחנו מגלים את זה רק בסוף כששמחה מגלה שבחלק מהמקרים עצב היתה שם קודם והיא אפילו לא ידעה.. )
ואז מגיע המשבר.
למרות שנראה לנו שהמעבר הוא זה שיוצר את המשבר, המשבר לא מגיע מהמעבר עצמו. המעבר אכן מאתגר- לריילי יש בית חדש בעיר חדשה, ביה"ס חדש, קבוצת הוקי חדשה, חברות חדשות, וכו. והיא צריכה להתמקם בכל אלה ולמצוא את מקומה מחדש.
המשבר גם לא מתרחש כשמגיעות 'הפתעות' לא נעימות כמו שהבית לא כמו שדמיינה, או שהמשאית לא מגיעה.. הגיוני להניח שהמערכת של ריילי כבר חוותה אכזבות כאלה ואחרות בעבר והתמודדה איתן.
הוא מגיע כשריילי שחווה כאוס פנימי בעקבות השינוי ומקווה שעוד רגע יהיה עם מי לחלוק אותו, שומעת את המשפט-
"תודה שאת ילדונת טובה ושמחה כל כך, אבא טרוד מאד, אבל אם את ואני נחייך יפה שלי יהיה לו הרבה יותר נעים.
אנחנו טובות בחיוכים, נכון ריילי?"
זאת נקודת השבר.
ולא מהזווית המגדרית, אם כי היא מטרידה מאד כשלעצמה.
ואפילו לא מהזווית של בואי נשים את עצמנו בצד בשביל האחר.. כי אין כאן שיוויוניות ביכולת לעשות זאת – היא רק ילדה.
אלא מהזווית הילדית. הילד/ה מגויס למען הוריו. הדרישה להתנהגות מסוימת כדי לא לעורר את החרדה שלהם (ואפשר לראות את שאר התגובות שלהם כשעולים הרגשות האחרים כועסת (רחמנא ליצלן)/ נגעלת (ועושים לה מנובר עם המטוס)/ ועוד)
יש כאן גם בקשה ברורה מבחוץ- להתגייס- ולשים את הרגשות שלה בצד – כל מה שמתחולל בה- ולהיות שמחה למען אמא ואבא.
ובפנים – זה עושה בלאגן גדול...
המהלך הטבעי שמבקש להתחולל מבפנים- לתת מקום לעצב, ולתת לזכרונות הליבה להמהל בעצב ובגעגוע – לא יכול להתאפשר. שמחה - נאמנה לציווי של אבא ואמא- לא יכולה לאפשר לעצב לעשות את התנועה שלה.
אבל עצב שם, זה חזק ממנה. המעבר, הגעגוע, השינוי שלא ברור מה יביא... וככל ששמחה דוחקת אותה כך היא הולכת ונוגעת בעוד ועוד דברים והמאבק הולך ומתגבר
שמחה ועצב נאבקות כי כשאין מקום לעצב בחוץ- אז גם אין לו מקום בפנים.
בבת אחת שתיהן נשאבות מהמפקדה יחד עם זכרונות הליבה ומתחילות מסע משותף.
מי שנותר לנהל את המפקדה בזמן היעדרן הם כעס גועל ופחד, חשובים וחמודים, אבל מאד תגובתיים, ולאט לאט נשברים איי האישיות כפי שהכרנו אותם. אי השטויות, החברות, ההוקי, המשפחה והכנות.
וכאן מתחיל המסע הפנימי של שמחה (ושל ריילי), להכרה עמוקה ברגשות שלה ובידע הפנימי שלהם, למתן מקום שווה לכל אחד מהם, לבניית איי אישיות חדשים ויציבים יותר- כאלה שנשענים על חוויות ורצונות משלה. ויהיו עוד מסעות רבים כאלה בהמשך אז כדאי להמשיך לקרוא..
מוכרחים להיות שמח?
אם הייתי צריכה לתאר את שמחה בשלב הזה- הרי שהיא שמחה על סף האובססיה- היסטריה- והכוונה היא שהיא לא שמחה פשוטה, טבעית, אלא שמחה בהשרדות- מנסה בכוח להחזיק את הראש מעל המים.
לפני כמה ימים השמחה היתה טבעית, וכרגע, להשאר שמח- מצריך כוח על טבעי- אבל הדרישה מבחוץ מייצרת מצב של אין ברירה, ולכן היא נאבקת בפחד וביאוש שבתוכה שכמעט מושכים אותה מטה. היא צריכה לגרור את עצב (ליטרלי), שכרגע מאד מאד עצובה, וגם מאמינה שהיא אשמה (מה שמוסיף לכובד), ומאד מאמינה לשמחה על זה שהיא לא חשובה ולא באמת נדרשת.
וכאן יכולה לעלות לנו איזה תחושה שלולא התושיה שלה זה לא היה קורה.. וזאת עלולה להיות מחשבה קצת משוחדת שנובעת מהנטיה לזלזל בדרך של עצב להגיע בחזרה. הדרך שלה נראית נפתלת עד כדי חסרת סיכוי לרובנו- היא לא ממש זזה, ולכן חשוב לי לאמר- שימו לב לא להחטף כאן באיזה הזדהות עם שמחה ולתת סטירת לחי לעצב. אנחנו לא מכירים אותה באמת ולא את יכולותיה... יש לה דרך משלה לחזור למפקדה.
שמחה גוררת את עצב. הן צופות באיי האישיות מתפרקים וסף האימה של שתיהן עולה.
לאט לאט בתוך המסע הזה, המאבק של שמחה בעצב הופך להכרה בערך שלה.
היא עדיין מרגישה שהא מסוכנת אבל היא מתחילה להכיר בידע שלה כשהיא מצליחה לחלץ אותם מלהתפרק בשלב החשיבה המופשטת.
היא מגלה שאפשר לנוע ממקום אחר, לא מתוך שכנוע אלא מתוך השתתפות בקושי והקשבה – כשהיא מנסה לשכנע בכוח את בינגבונג להמשיך ללכת (זה לא נראה בכוח אלא כנסיון להצחיק ולייצר הסחת דעת ממש כמו ההורים של ריילי לפניה..), ועצב פשוט יושבת לידו עם העצב שלו ומהדהדת לו (באופן כל כך נפלא והתמקדותי) ונמצאת איתו בגעגוע לריילי. ומתוך האהבה שעולה הוא מצליח להזכר בחשיבות של המסע ולקום (מבפנים) ולהמשיך.
ועוד פעם- חשובה מאין כמוה- כשהן רוצות להעיר את ריילי, ועצב מציעה להפחיד אותה. שמחה לא מסכימה. בעצם, היא כל כך מזוהה עם החשיבות של השמחה שהיא בטוחה שאפשר להתעורר משמחה :) אין שם הכרה בכך שהתנועה יכולה להגיע מחלקים אחרים.
אבל דווקא ההצעה של עצב היא זאת שמעירה את ריילי ומגלה לנו שאת המסע הזה עוברים דרך מפגש עם הפחדים העמוקים ביותר.
ועדיין, ברגע האמת, כאשר אין מקום לשתיהן בצינור למפקדה, מתגלה ששתיהן מאמינות שעצב פחות חשובה לריילי ושמחה דוחפת את עצב ומנסה לעלות לבדה.
תהומות הנשיה
אבל הצינור נשבר ושמחה נופלת לתהומות השכחה. המקום ממנו אין חזרה.
שם, מגיעה סוף סוף ההתפרקות וממנה ההכרה.
כמה זה מרגש לגלות ששם – בתהומות השכחה או הנשיה שכל כך מפחידים אותנו- מתרחשת הטרנספורמציה.
והיא עושה זאת קודם על ידי הכרה בעצב שלה- 'רק רציתי שריילי תהיה שמחה תמיד'
ואחכ מגיעה ההבנה כמה עצב חשובה- כשהיא צופה בזכרון שמח ומנסה להבין איך הוא התחיל, ומגלה שם להפעתה את עצב. היא בכלל לא ידעה שעצב היתה שם לפניה. פתאום נופל לה האסימון והיא מכירה בחשיבות של עצב לתהליך- היא זאת שמאפשרת להזמין אחרים פנימה שיוכלו לחבק ולתמוך.. ואז יכולה גם היא להגיע, השמחה.
וכאן גם מתברר הקשר העמוק שקיים בינהן. הרי אותם זכרונות שמחים- ברגע המעבר- לא הפכו לעצובים, אלא נמהלו בעצב.. עצב של פרידה וגעגוע.. הם לעולם יהיו גם וגם, גם שמחים וגם עצובים.
זה ממש סוג של התבגרות ראשונה- בה יש הבנה שאין רק שמח או עצוב או כועס או פוחד.. יש גם וגם.. וכל זכרון יכול להכיל כל מיני תחושות, גם ברצף וגם בו זמנית.
ואז, קורה מה שקורה לנו כשאנחנו מגיעם לתחתית הבכי.. השמחה מגיעה ופורצת. ברגע אחד שמחה מתעשתת ומבינה, פורצת מהמעמקים, בגבה בינגבונג ואנרגיית השירים, ויוצאת למסע מדויק חזרה למפקדה.
והפעם כדי להגיע לשם היא משתמשת בדמיון ובהתמסרות הנערית הכל כך בוערת (כן, זאת שמעלה גיחוך אצל המבוגרים) אבל מכילה כל כך הרבה עוצמה ותום.
ובדרך אנחנו מקבלים שיעור קצרצר בחשיבותו של הכעס כמאפשר ליצור פתח לאפשרויות חדשות.
השיבה הביתה
כשהיא מגיעה למפקדה, היא נותנת לעצב סופסופ לעשות את התנועה שכל המערכת כל כך כמהה אליה. האפשרות להתכנס פנימה ולתת מקום לשינוי שמתחולל ולכל מה שקורה.
עצב עדיין לא בטוחה בחשיבותה ומתנגדת 'אני הופכת את הכל לגרוע יותר'.
אבל שמחה כבר יודעת כמה היא חשובה. היא ראתה. ממנה מתחילה התנועה פנימה והחוצה.
והיא אומרת לה- את זאת מאפשרת לחזור להרגיש כשהכל נתקע.
אחד הדברים שהכי מרגשים אותי בסרט היא הסימבוליות העדינה שמביאה לידי ביטוי אמת גדולה- המסע שלהן בחזרה אל המפקדה עובר דרך הדמיון והתת מודע אל הפחדים הקדומים ביותר ומתאפשר בזכות האמונה בקסם וההתאהבות הילדית והבוערת. ומי שמאפשר את קיצורי הדרך ואת הקפיצה למעלה מתהומות השכחה הוא טדאאם- החבר הדימיוני. זה שלא יודע לקרוא. זה שמתבלבל ובוכה סוכריות ומאמין באנרגית שירים.
הסרט הזה מחזיר עדנה לחלקים השכוחים והילדיים שאנחנו משליכים בכזו קלות הצידה ונוטים לא לייחס להם ערך, ומציע שבסוף *הם אלה* שאחראים על הטרנפורמציה ועל השינוי.. עוד חתרנות קטנה- גדולה :) שגורמת לכל חלקי לרקוד מבפנים ולצעוק כן!!!
ובחוץ, ריילי בבת אחת מתעשתת מהקפאון שאפף אותה, וחוזרת הביתה.
היא אומרת להורים שלה את האמת על איך שהיא מרגישה.
היא מספרת להם שהיא לא שמחה אלא עצובה ודואגת.
וברגע שהיא נותנת לזה מקום וביטוי מתאפשרת התנועה- מתוך העצב - פנימה והחוצה ופנימה והחוצה.
הם יכולים להיות איתה.
נותנים לעצב מקום.
ואז באה שמחה. אמיתית. מתוך קרבה ואהבה
--------------------
את הטקסט הזה אפשר ומומלץ לקרוא קודם כל מהזווית האישית, מבפנים החוצה, אני מול תהליך של שינוי שמתחולל בתוכי.
אולי השמחה והעצב נלחמות בתוכי וכל מי שנותר לנהל את הפאנל הם כעס גועל ופחד.
ואז כדאי לגייס לנו תמיכה מבחוץ שתאפשר להיות עם החלקים, כדי לעשות לגיטימציה למה שיש שם ולאפשר את התנועה במלואה.
אפשר לקרוא את זה מהזווית של הילד/ה שהיינו וכל הרגעים בהם היתה/ לא היתה תמיכה למה שקורה בפנים.
אפשר לקרוא את זה כהורים של ילדים שמתמודדים עם מעברים ועוברים גם כאלה בעצמם.
אני כתבתי את זה מתוך גם וגם וגם :)
ומילה לנו ההורים שקוראים את זה. שמבוהלים מהרגשות שלנו עצמנו.. שמבוהלים (עד אין קץ) מהרגעים שהילדים שלנו עצובים, כועסים, פוחדים, שאולי מרגישים שהם טועים רוב הזמן עם הילדים שלהם, שרוצים רק טוב ושמחה וקלות עבור הילדים האהובים שלנו, שאולי קצת כורעים תחת הנטל והפחד של האחריות שלנו (כתבתי על זה גם כאן)
זאת הזמנה
לעצור ולשים לב מה קורה פנימה כשריילי הפרטית שלי מתפרצת (רמז אמא- אוי! קורה שם משהו.. צריכה עזרה! , אבא: אוי.. קורה שם משהו.. מה אני אמור לעשות... וההיפך כיד הדמיון הטובה.. דברנו כבר על כך שהסרט קצת מוטה מבחינה מגדרית :) ) , לראות אם אפשר לנשום רגע, לשבת ליד החלקים שלנו, לאפשר להם להיות ככה, לנשום, אולי אפילו לנחם אותם במידה ויש בהלה או דמעות
ואז לשים לב אליו/אליה. אל הילד.ה הפרטי.ת שלנו. כרגע מתחולל שם מאבק, ערבוב של רגשות ולא ברור איך נמצאים עם כל זה, או איך אפשר לתת לזה ביטוי.
ולהאט. להשאר שם עם הבהלה, עוד רגע, לשים לב לפחד מזה שעולה בילד/ה שלי פחד או גועל או כעס או עצב.. לראות אם ואיך אפשר לתת להם מקום והכרה
לסמוך על זה שהתנועה הבאה מגיעה מפנים החוצה..
כי כל מה שצריך שם כרגע זה חוץ תומך ומאפשר בקושי שעולה, איזה שלא יהיה.
וחיבוק. פנימה והחוצה. כי גם אנחנו צריכים כזה :) במיוחד ברגע כזה ❤
***
ולמי שרוצה כזה לנקודות השבר האישיות או מול הילדים יש ליווי אישי בהתמקדות, הקשבה לכל החלקים שפועמים שם ומבקשים מקום והכרה.
ולמי שרוצה לעבוד על סדר האהבה- הורים נותנים ילדים מקבלים- יש גם את ה קונסטלציה משפחתית שמזמינה לעשות סדר במקומות שזה מרגיש גדול מידי, שההעברה הבין דורית לא מאפשרת אפשרויות ומקום.