• דקלה אייל סיטון | מותרת לעצמי

"I've swallowed a secret burning thread" על כאב הכרה והזדמנות


כבר הרבה זמן בא לי לכתוב על השיר "The Qween And The Soldiar"  של סוזן וגה.

הוא מחולל בי שמות, מניע חלקים, מעיר כאבים וכמיהות.. בקיצור- עושה את מה שלשמו נועד- גורם לי לשים לב, להקשיב, לפגוש.. את חלקיי, ואת הפרשנות האישית שלי

ואולי בגלל שזה קרוב כל כך לא קל לי להניח אותה כאן, כל כך אישית, חשופה. אבל משהו בי כל כך רוצה לחלוק אותה החוצה... והנה אני מבינה עוד משהו על המלכה ועל למה אני כותבת.. אבל לא אקדים את המאוחר...

אז הנה אני, דקלה, כותבת על המלכה והחייל. לכאורה סיפור פשוט, החייל רוצה להפסיק להלחם, פונה למלכה ואומר לא עוד! זכותו להיות חופשי ולאהוב, שואל אותה למה, ובאבחה מוצא להורג בסוף המחזה. הקרב ... ממשיך.

אז מזמינה לשים ברקע את השיר ולקחת רגע לקרוא את המילים (יש גם תרגום לעברית בהמשך)-

למילים באנגלית http://www.azlyrics.com/lyrics/suzannevega/thequeenthesoldier.html

כשמתקרבים קצת, ומתחילים לשים לב למילים, אפשר לשים לב שיש שם דיאלוג בין שניים, שלמרות הגדרת התפקיד נראה שמכירים זה את זה...  ועדיין הפער בין התפקידים שלהם מאד נוכח ומשפיע, והטוב והרע כמעט ברור- חייל שרוצה לאהוב מול מלכה "על גבעה" שכולם נלחמים עבורה מסיבה לא ברורה, אולי פשוט כי בא לה, הרי די ברור שהיא לא יכולה לראות בכלל מה קורה מעבר לקצה אפה, או שפשוט לא אכפת לה.

כן, היא אומרת שכואב לה, אבל בשטח לא עושה שום דבר כדי לשנות את זה. וגם, הורגת את החייל בסוף. מי אמר גחמתית, "רואה רק את עצמה" או "אגואיסטית" ??

אבל השיר כל הזמן מבלבל, יש שם משהו חמקמק, בניסוחים, במעבר החד בין הרגשות, בדיאלוג שהוא משהו בין דו שיח לדו קרב.. יש קצת רכות וקצת האשמות וכל מיני מילים שנאמרות אבל מתחתן יש עוד הרבה שלא ... כמעט מפגש.. ולא..

מפח נפש. כאב גדול.

אז רגע אספר בלשון חופשית, אפילו רגע לעצמי, את הסיפור שלהם, ומזמינה להציץ במילים עצמן, שלא הכי קל לתפוס את המשמעויות הגלומות בהן בתרגום.

ובכל זאת ניסיתי -

"ה-חייל בא ודפק על דלתה של המלכה,

הוא אמר 'אני לא נלחם עבורך יותר',

והמלכה ידעה שראתה את פניו במקום כלשהו בעבר,

ונתנה לו לאט להכנס.

הוא אמר 'צפיתי בארמונך כאן למעלה על הגבעה,

ותהיתי מי זאת האשה עבורה כולנו הורגים,

אבל אני עוזב מחר, ואת יכולה לעשות מה שתרצי.

אבל קודם אני שואל אותך למה?".

במורד מסדרון ארוך וצר הוא הובל,

לתוך חדרה האדום מקיר לקיר,

והיא לא הורידה אפילו לא לרגע את הכתר מהראש,

והיא בקשה ממנו להתיישב. 

הוא אומר לה 'אני רואה אותך עכשיו ואת מאד מאד צעירה,

אבל ראיתי יותר קרבות שנגמרו בהפסד מאשר בנצחון,

ויש לי מין תחושה כזאת שאומרת שהכל בשביל הכיף שלך.

עכשיו תאמרי לי בבקשה למה.'

והמלכה הצעירה הביטה בו במבט מתנשא,

ואמרה 'אתה לא תבין אז אין טעם שתנסה',

אבל פניה היו של ילדה, והוא חשב שתבכה,

והיא סגרה את עצמה כמו מניפה.

והיא אמרה 'בלעתי חוט סודי בוער,

הוא חותך אותי אותי מבפנים ואני מדממת לעיתים קרובות',

ואז הוא הניח את ידו על קצה ראשה,

והוריד אותה לקרקע לקידה.

'ותגידי לי כמה את רעבה, וכמה חלשה את בוודאי מרגישה,

כשאת גרה כאן לבד ולעולם לא נחשפת?

אבל לא אצעד יותר על שדה הקרב שלך!'

והוא לקח אותה לחלון לראות.

והשמש היתה זהובה, והשמים היו אפורים,

והיא רצתה יותר משאי פעם תוכל לאמר,

אבל היא ידעה כמה שזה הפחיד אותה ופנתה ממנו,

ולא הסתכלה על פניו שוב.

והוא אמר 'אני רוצה לחיות כאדם ישר,

לקבל את כל מה שמגיע לי ולתת כל מה שאני יכול,

ולאהוב אישה צעירה שאני לא מבין.

הוד מעלתך, הדרכים שלך מאד מוזרות'.

אבל הכתר, נפל, והיא חשבה שתשבר,

והיא עמדה שם, מתביישת בכמה שליבה כאב,

והיא לקחה אותו למפתן הדלת, ובקשה שיחכה,

היא תשאר רק עוד רגע בפנים.

בחוץ למרחק נשמעה הפקודה שלה,

והחייל נהרג, עדיין מחכה למילתה.

ובעוד המלכה המשיכה להחנק בבדידות אותה העדיפה,

הקרב נמשך עוד..."

יונת קציר, לילות קסומים

יש כל כך הרבה משמעויות אפשריות בשיר הזה, שכבות של שכבות של סיפור.

 וכמה כאב.. ואני שומעת כאן אפשרות להסתכל על זה כמו שני חלקים בפנים, שנמצאים בדיאלוג/ מאבק, וגם אפשרות להסתכל על זה כמו על זוג, איש ואישה, שנמצאים בסיטואציה מאד כואבת, תחושה של מלחמה שכל אחד מהם מייצג חלק אחר בה, ואף אחד מהם לא נשמע.

אני מרשה לעצמי להתחיל עם הרעיון של שני החלקים למרות שברור לי שאגלוש לזוגי, כי השיר הזה כמו מבקש את החלוקה שלנו לסטראוטיפים שאנחנו מכירים- לתפקדים והגדרות- ממש כמו שקורה בזוגיות... ואולי הוא מבקש את ההקשבה שלנו לחלוקה שנעשית ולניואנסים, רומז לנו שלא הכל כמו שהוא נראה, מבקש מאיתנו להאט ולשים לב,  ובעיקר לרדת עוד רובד ולפגוש אותם כמו שהם. בלי אג'נדה.

אז בואו נפגוש רגע את החייל. 

הוא בא ושם גבול מאד ברור, הוא לא רואה טעם בהמשך של המלחמה הזאת, יש יותר הפסדים מנצחונות. הוא בבירור מתוסכל, לא מבין את המלכה, כשהכל התחיל הוא נלחם עבורה- ועכשיו אין לו טיפת אמון בה- הוא כבר לא יודע מי היא - ומטיח בה שנראה לו שזה רק בשביל הכיף שלה.. והוא כועס. הוא לא יצעד יותר על שדה הקרב שלה והוא לא ילחם יותר עבורה. אבל הוא תובע ממנה את 'הלמה'. שאלה שמרמזת על ביקורת על הבחירה שלה.

הוא מצליח לראות שיש שם ילדה / נערה- אישה ולשים לב לפגיעות שלה אבל לא מצליח לבלום את התסכול שלו ולא מצליח ולראות אותה.

זה סיפור על פספוס ולכן הוא כל כך כואב.

הוא כואב כי שניהם התחילו יחד, ומתישהו, לאורך הדרך, משהו השתנה, התפספס, התרחק ואי אפשר היה לראות אחד את השני יותר.

המבט, זה שמסכים להסתכל על האחר, יכול להסתכל על האחר רק שכשיש שם מקום קודם להסתכל פנימה, כשזה לא קורה, כמעט בלתי אפשרי להסתכל עליו ולא על נקודת מבטו.

זה סיפור על עיניים, שכשהן ראו את הטוב הן יכלו לראות מעבר, ועוד ועוד, ולהיות שם, אבל עכשיו עכשיו מרוב פחד וכאב ותסכול אי אפשר לראות מה קורה בעיני האחר.

מפחיד מה אפשר למצוא שם.. ומפחיד שיראו את שלך.

זה סיפור על כאב וכמיהה-  החוט הסודי שחותך מבפנים.

לא מאפשר לנשום.. לא מאפשר להיות באינטראקציה.

הוא כל כך מוכר אבל גם ממש לא,

נשאר בגדר חוט עלום שמכאיב,

מופעל ברגעים מסוימים,

לא מאפשר להפסיק את המלחמה, להוריד לרגע את התפקיד, לבטא את הכאב.

אני מדברת על החוט הזה ומרגישה את הכאב שיש שם, את הפחד

הפחד לתת למישהו אחד לפגוש אותי, את המקום החשוף והפגיע שמחכה שם

והכמיהה שיש שם – לתת לו אור, לנשום בחוץ, לתת למישהו אחר לפגוש אותו מבחוץ, להסכים להיות איתו יחד

ויש גם המון פחד, כי המקום הזה כל כך עדין, כל כך כמהָ, כל כך ראשוני ובוסרי שאם הוא יצא ולא יראה על ידי הצד השני או לא יקבל את הדיוק שנדרש לו שם מהרגע הראשון- זה מרגיש כמו מכת מוות.

יקח המון זמן עד שהוא יאזור את העוז להתרומם שוב...

המון זמן לא ראיתי אותה- את הסיבה לכל הבלאגן.. הרי רואים שהוא רואה אותה- את הפגיעות שלה, כמה שהיא צעירה, את הרעב והבדידות שלה, והיא מצידה מאפשרת לו לו להכנס ואפילו מספרת לו את הכאב שלה- אז מה משתבש שם??  שמעתי את המילים שלו ואת הרצון שלו לאהוב ואת התסכול שלו, וגם ראיתי איך הוא מניח יד על ראשה.. אבל שורה אחת הרגישה לי כמו בוקס בבטן-  And he bowed her down to the ground....

בהתחלה ניסיתי להבין איך  זה מתיישב עם הכוונות הטובות שלו. אולי משהו אבהי, או איזה חלק מטקס? אבל ככל שניסיתי זה לא התיישב. הוריד אותה לאדמה? לקידה? מה זה? גם אם זה רק מטאפורית ברור שיש כאן אקט של עליונות/ משחק כוח.  וגם כשכבר לא יכולתי להתעלם מכאב הבטן של השורה הזאת ניסיתי עוד לראות אולי מזוית אחרת זה עובד- להוריד מישהו לקידה יכול להיות אקט אוהב?

משהו לא אפשר לי להמשיך עם הפרשנות המקורית שלי ולא נתן לי לכתוב את הפוסט שהתבשל אצלי שבועות (חודשים !!) עד שלא אבין מה קרה שם.

זאת לא רק המשמעות של הקידה, זה גם הטיימינג שבו זה קורה, מיד אחרי שהיא מספרת לו על החוט הבוער ועל הכאב שלה. וזה גם מה שהוא בוחר להגיד לה אחרי.

אז בואו נלך רגע לאט.. אפילו יותר לאט מהקצב של עכשיו.

זה רגע מאד עדין ומאד כואב, ולמרות שהוא קורה בשביב של רגע הוא הופך את כל העלילה..

זה מתחיל לאט, היא מכניסה אותו פנימה, ואח"כ לחדר האדום האדום שלה, ואז היא נפתחת בפניו ומספרת לו על הכאב. על איך זה מרגיש בתוכה.. סוף סוף מישהו רוצה לשמוע

הרי הוא בא ושאל אותה מדוע, כנראה הוא באמת רוצה לשמוע .. המשהו הכואב הזה שחיכה שם המון זמן למישהו שיקשיב מסכים להיענות ליד המושטת, להציץ החוצה ולצאת, לספר את סיפורו. לחלוק לרגע את הכאב עם מישהו שאכפת לו. 

כמה כמיהה יש שם.

ופתאום נפל לי האסימון מה קורה שם ביניהם. בזכות הכאב שלי. זה שלא הולך לשום מקום. זה שהביא אותי עד הלום. שכמהָ לפגוש מישהו שמקשיב, ששומע, שאפשר לחלוק איתו את הכאב, לרגע אחד לא להיות בבדידות הנוראה הזאת.. ולגלות שאולי גם יש כאבים דומים

גם שלי נמצא במעמקי הגרון- ומעורר גם בי וגם בצד השני- את הרצון שהוא ילך כבר. יעלם.

מעורר את החלק שרוצה לגרש את הכאב וכועס- שמיד מדלג מעל הכאב ואומר (מתוך דאגה, אבל יוצא לו כמו נזיפה)- תראי כמה את רעבה וכמה את בודדה!

הוא ממש לא רוצה שאהיה במצב הזה (כאמור, מרוב אהבה ודאגה), ומבחינתו אם רק אעשה משהו (משהו! כל דבר) כדי להעלים את הכאב, אוכל להיות במצב אחר...

הוא רואה בה מלכה מפונקת, שבוחרת לא לרדת מעץ, ובבחירה בכאב- פינוק ואגוצנטריות. מנקודת מבטו היא בוחרת להשאר עם הכאב ולתת לו להפריע לחיים שלה, ואם רק תבחר אחרת- הכל יסתדר. (אפשר לאמר בעדינות שהוא מייצג את הדעה הרווחת בחברה שלנו..)

הוא מחזיק את הפחד- שהבחירה בכאב תעצים אותו. שהוא לעולם לא ילך, ולא יבואו ימים טובים יותר...

אבל התגובה שלו- זאת בדיוק - מעוררת בה את הפחד - שככה, אי אפשר להיות איתי.

הפחד שלו הוא זה שמוריד אותה לקרקע.

הפחד הטבעי לטבוע בכאב מיד מדלג עליו ואומר לו מה לעשות.

הוא מיד עובר לפעולה. תראי כמה קשה לך, אני לא יכול להשאר עוד רגע, תראי מה את מחוללת.... והדילוג הזה, הוא דילוג עליה, על החוויה שלה, על הבדידות, הכאב ובעיקר בעיקר הצורך לבטא ולהשמע, לא להיות כל כך לבד עם הכאב.

הדילוג הוא זה ששובר אותה ואת הכתר, הוא זה שסוגר את השער על ההזדמנות וההזמנה שהיתה כאן לפני רגע. ההזדמנות למפגש  ולהרגיש לרגע אחד לא לבד. שיש שם עוד מישהו שרואה. בשביל שניהם.

כשהוא לא עוצר רגע לשים לב אליה, וממשיך- תראי כמה את מפסידה, אי אפשר להמשיך ככה, אני לא נשאר איתך ככה! ועוד- מוסיף ואומר- אני רוצה לאהוב אישה צעירה שאני לא מבין – והרי זה ברור ש*היא* אישה צעירה שהוא לא מבין..... – אבל כבר לא את. בשבילך הוא לא נלחם יותר.

וכאן פתאום- הוא חוזר להתייחס אליה כהוד מעלתה, ומרחיק את עצמו ממנה ואותה ממנו במשפט 'הדרכים שלך מאד משונות'.

גם הכאב שלו שם, פועם- שהוא לא מצליח לעזור לה- להגיע אליה- להבין אותה- או שהוא ממש היה רוצה לנצח קצת יותר- והכמיהה שלו לאהבה קצת יותר פשוטה, עם קצת פחות מלחמות, והחוסר אונים מול הכאב שלה והבחירות שלה.

והיא- הכל תקוע לה בגרון. התפקיד הכובל של מלכה, לא יכולה לחשוף רגשות, גם אותו חוט בוער וסודי שנבלע, הכמיהה לחלוק איתו, העלבון.. הכוונות שלה בכלל לא נראות.

את הכאב הזה שניהם כבר מכירים. 

הכאב החדש, זה שטורף את הקלפים ומשנה את התמונה הוא הכאב של האכזבה .

אכזבה של החלק שהסכים לחשוף את הפצע ולקוות שסוף סוף מישהו יהיה איתו- והתרסק אל הסלעים.

עד שסוף סוף היא מסכימה להכניס מישהו פנימה לחדרי ליבה (לאדום האדום שלה) ולחלוק הכאב שלה מיד הוא מגורש ומורחק- והיא, יחד איתו.

עד שהוא מצליח לאזור אומץ ולבוא להגיד לה שהוא לא יכול יותר, חייב משהו אחר, היא לא יכולה לשמוע את הכאב שלו, והוא מוצא את עצמו לבד בסוף המחזה.

זה סיפור על פספוס כי יש כאן הזדמנות, כמעט אפשר לפספס אותה מרוב שהיא חמקמקה, אבל היא שם. שני אנשים, שני לבבות פועמים, וכאב שרוצה להשמע.

הם, אנחנו, פנימה והחוצה, נופלים שוב ושוב לאותו ריקוד חוזר שלא מגיע לשום מקום רק מביא איתו עוד כאב.. נוגעים לא נוגעים, צפים, והכאב מחכה שם. מעמיק.

 איור של יונת קציר

גם אחרי שהיא חותכת או הוא עוזב, הכאב נשאר שם, מחכה.. מבקש שמישהו יסכים להיות איתו. רק לשבת לידו ולשים לב.. ועדיף שהמישהו הזה יהיה אנחנו :)

כל כמה זמן הכאב שלי (או הזוגיות) מזכירים לי שזה בדיוק מה שהוא מבקש- הכאב שלי. ואני הולכת לשבת איתו. וכל פעם כזאת מאפשרת גילוי של משהו חדש ותנועה.

ואולי זה יקח כמה ימים או כמה שנים, אבל אני אתן לכל אחד מהכאבים שלי לספר לי עליו, ובעיקר עליי.

על כל מה ששמור שם בפנים עם החוט הסודי הבוער ומבקש לקבלת מקום ולהתגלות, בתוכי ועל ידי. על מה עורר אותו, מה איבדתי שם שם, על מה שהוא מבקש עבורי עכשיו.

ואסמוך עליו שיצוץ שוב, בדיוק ברגע הנכון כדי לקרוא לי פנימה, בחזרה אליי.

#כאב #פחד #הקשבהפנימה #ביטוי #זוגיות

Recent Posts

See All

הצמאון הזה

כבר שבוע שאני שומעת את השיר הזה בתוך הגוף שלי מרגישה אותו בגופי כמי שצמאה לרקוד בגשם, להתחולל, לתת למים להרוות אותי, את כל גופי לחולל את התנועה מבפנים, להשקות את כל מה שנרדם פתאום החל גופה לנוע במק

  • Facebook Social Icon

© כל הזכויות שמורות  לדקלה אייל סיטון

אין להעתיק תכני הבלוג כולל תמונות

קרית אונו ורחובות, ישראל

Diklalae@gmail.com

Tel: 052-6340425