• דקלה אייל סיטון | מוּתרת לעצמי

Un-Break My Heart


ענפים, יונת קציר

בשבוע האחרון התעוררתי פעמיים עם שתי שורות משיר של וויטני יוסטון מהסרט 'שומר הראש'. כשעולה לי שיר מבפנים (ובמיוחד מתוך חלום) אני מרגישה שכנראה משהו בתוכי רוצה לדבר איתי על משהו.. אז הלכתי לבדוק.

 Don't make me close one of my doors I don't want to hold anymore

(כן, אני יודעת שיש טעות במילים, אבל ככה אני שרה אותו מבפנים.. אז השארתי)

כשהקשבתי לשיר גיליתי שהשורות האלה מאד רלוונטיות לתהליך שאני עוברת בשבועות האחרונים, אבל ככל שהתקדמתי עם המילים זה הפך להיות מבלבל.

אז התחלתי להקשיב עם הגוף.

"אל תגרום לי לסגור עוד דלת אחת

אני לא רוצה לכאוב יותר.

תשאר בזרועותי

אם אתה מעז

או שאאלץ לדמיין אותך שם

אל תלך ממני

אל תעז! ללכת ממני

אין לי כלום- כלום- כלום- אם אין לי אותך... "

לשמיעת השיר תוך כדי הקריאה- https://www.youtube.com/watch?v=FxYw0XPEoKE

ושמתי לב שיש שם איזה משהו חמקמק..  מין מפגן של עוצמה מעורבב עם עוד משהו..   קצת אולטימטום, לרגע בקשה שישמור עליה, ולרגע היא מדברת על ליבו או מתחננת שישאר..

אז... מה קורה שם- בתוכה? מולו?

יש שם איזה מאבק, כמה חלקים, מעורבבים אחד בתוך השני,  כנראה סותרים זה את זה, ומה שיוצא החוצה זה בליל קולות שאומרים דבר - והיפוכו.

האמירה הברורה שרוצה לצאת- תבחר בי עכשיו, ואם לא אסגור את הדלת- נבלעת שם, בים הקולות שמבקשים ממנו להשאר. מהפחד המצמית שאין כלום בלעדיו..

אפשר לראות בשיר את כל החלקים בתוכה- ולראות איך הדינמיקה הפנימית הזאת נראית ונחווית מבחוץ. ההזדקקות- כעס- היאחזות. רק לא להשאר לבד.

ולראות אותה ככה- עושה כואב בבטן.

כי הנזקקות הזאת שלה- שלי – שלנו- מקשה (ומקשיחה) לנו את הבטן.

רגע, לאט, כי יש שם לפחות שתיים, שתיהן שלנו, ושתיהן חשובות :)-

אני לא רוצה ללכת למקומות שאתה לא תבוא אחרי (למה שארצה? אתה לא תהיה שם!)

אני לא אשנה את כל הצבעים שלי בשבילך (אבל אולי חלק כן)

אתה רואה ישר לתוך ליבי (המפתחות להבנה שלי אותי אצלך)

אתה שובר את החומות שלי בעוצמת אהבתך

אל תדאג, לא אבקש ממך יותר מידי- רק את כל מה שאתה ואת כל מה שאתה עושה (מה שנקרא- בקטנה..)

ובתוך החלק הזה- שממש מספר לו כמה הוא חיוני נשזרת הבקשה תחינה איום-

תקבל אותי כמו שאני – כי אני לא יכולה לשנות את כל הצבעים שלי

אל תלך ממני

אל תעז!! ללכת ממני

אין לי כלום- כלום- כלום- מלבדך

ויש בי חלק שרוצה לכעוס עליה, שכועס עליה, מה זה הנזקקות הזאת?

שמשתריין מולה

שתעמוד מאחורי האמירה שלה

שתגיד- אין לי כלום אם אין לי אותי.

אבל רגע אחרי שהחלק הזה מזדעק.. אני נזכרת שאני מכירה אותה כל כך טוב, את החלק בתוכי שרואה אותו, שרוצה שהוא ירצה אותה, שזקוקה לאישור שלו, ממנו..

ואסתכן ואומר כולנו (לפחות כבנות של) מכירות את התחושות האלה.

ובכל זאת זה כל כך כואב לראות

את הנזקקות הזאת

בחוץ ובתוכנו...

אז הפוסט הזה- מוקדש לשתיהן. לשומרת שנזעקת- שלא אזדקק! תהיי חזקה!

וגם לנזקקת שנמצאת ממש צמוד שם, בצד הפנימי, הרך, של השריון

וכשהן מעורבבות ככה

זה יוצא ממש מעורבב כזה

מישהי שם נאלצת

להגיד דברים קשים ברכות

לתבל אותם

בחנופה

ולצעוק בעדינות

ואיומים עם ליטופים

שישאר לשמוע עד הסוף

שרק ישאר

וזה כל כך כואב...

אז מה קורה שם מבפנים?

בהתמקדות- אני רוצה לפגוש אותן- ובשביל זה אני עושה תנועה עדינה שמאפשרת רגע להפריד ביני לבינן, וגם אחת מהשניה- כדי שאני אוכל לראות אותן, להקשיב לכל אחת מהן לעומק, ולגלות מה היא מבקשת בשבילי.

אבל תוך שמיעת השיר דווקא עולה זכרון של קונסטלצית שפעם עשיתי.. ותיכף נגלה מה הקשר  כי גם אני תוהה :)

מלחמה- צוק איתן- הנשים הכועסות

לפני שנתיים הייתי חלק מקונסטלציה על המלחמה. אני ייצגתי את הנשיות הכועסת- כעסתי על גברים באשר הם. כעסתי על נשים שמשרתות גברים, על בקשות של גברים מנשים. על חלוקת התפקידים הקיימת בעולם.

ואני מרגישה שלמרות שהכועסת הזאת כביכול הפוכה מוויטני המלטפת, הנזקקת, היא קצת הצד השני של המטבע.

אז אני משתפת בתהליך ובתחושות שעלו לי מתוך הייצוג הזה- כי אני מרגישה שזה יכול לשפוך אור על משהו שקורה לנו שם. מולם. מול גברים.. קצת על הבפנים של זה.

ולא סתם עולה לי הסיפור הזה, זאת הקונסטלציה בזכותה החלטתי שהמודולה שלי תהיה סביב נשיות :)

עולים על הבדים

משני צידי המתרס נשים כועסות

הן כועסות על גברים.

אנחנו מסתובבות אחורה, לעַבַר

ופוגשות שם כל אחת את האסון שלה

אני את האונס של דינה

היא את מילת הנשים

ואחרי שנתנו לזה הכרה ומקום

מתרחשת תנועה חדשה - אחד הגברים המובילים את המאבק פתאום מבקש זמן לעצמו, מרחב

ואני בהתחלה כועסת.. סליחה? זמן לעצמך? אחרי כל מה שחוללת?

ואחכ יושבת מולו- ומוצאת את עצמי חסרת מילים.. לא יודעת איך להיות מולו.

יש שם שקט שאני לא יכולה להיות בו.. אני לא יכולה להיות עם עצמי ועם מה שמתחולל בי,

או עם האינטימיות הזאת שיכולה להיווצר.

אני מנסה בכוח לעורר אותו להגיב אלי.. מציקה, מאיימת.. למה אתה לא מסתכל עלי?

ומגלה שיש בתוכי כאב שאני לא יכולה להיות איתו. רוצה שהוא יחזיק אותו איתי.

הנה כמה מילים שכתבתי אחרי הקונסטלציה בעקבות הייצוג-

אני מייצגת נשיות שרוצה להלחם עם הגברים

להתריס, לשבור לצרוח

ופתאום עומדת מול גבר

שלא מגיב אלי. שעוצר כדי להיות עם עצמו

לא כזה שכועס ואת יכולה להזין את עצמך ממנו ומהמלחמה איתו..

הנשים שנלחמות הן האמהות –הן כועסות שהבן שלך הולך לאשה אחרת. הולך מהן

כועסות על מה שהלך מהן כשהן הפכו לאמהות ולא ישוב

כועסות שהוא לא שלהן

שאף אחד מהגברים לא שלהן באמת

שאין להן שליטה

כועסות על נשיות שאיבדה כיוון והפכה להיות ספקית צרכים כדי להשאיר אותם-

ואפילו זה לא עבד.

הכאב של הולכים ממני- כלום לא באמת שלי

על ההיאחזות שלי בו- נתתי לו כל כך הרבה..

וכל עוד הוא פה מולי- הבן זוג שלי/ הבן שלי/האיש –

אני יכולה להלחם ולברוח מהכאב הבלתי נסבל הזה

להחזיק אותו בכל מיני דרכים, שישאר איתי

אבל כשהוא קם והולך

אין לי ברירה אלא להסתכל לי בעיניים.

במה שאבד לי.

בכאב שלי.

ברצון שמישהו יהיה שלי כדי שאני ארגיש בטוחה

רצויה

שמשהו *אחד* יהיה בטוח.

ואני יכולה לראות ולהכיר- הבקשה היא *שהוא* יהיה זה שייתן לי את כל זה

עצמאות. בטחון. אהבה. נוכחות. תשוקה. אישור להיות כל מה שאני. כוח.

את כל זה אני שואבת היום ממנו, מהיותו או מהמלחמה בו

ולא ממני, מעצמי, ממעמקיי

הפגישה עם עצמי מתרחשת רק כאשר הוא מוכן להיות שם, אבל לא לשחק את המשחק הזה איתי

לא לרקוד עם הפחד, התרסה, הזדקקות, מלחמה שאני מביאה לפתחו

הוא נוכח שם אבל מקשיב לעצמו

לרגעים הוא איתי ולרגעים הוא שוב עם עצמו

ברגעים האלה (שאני עם הכאב שלי) אני נוכחת כמה אני חסרת אונים

לא יודעת איך להיות

כמה אני זקוקה לו- לקול שלו- למילה שלו-למבט שלו-לאישור שלו

עד כמה אני יושבת חרדה לידו

עד כמה אני מבקשת כל כולי שיסתכל עלי - ואז- בלי לשים לב החרדה שלי שוב מתלבשת עליו- למה אתה לא אומר כלום? איפה אתה? למה אתה לא מדבר איתי?

אבל הוא לא נכנס לריקוד הזה איתי

הוא שם

הוא יענה לי כשאבקש

אבל אני צריכה לפגוש את הבור שלי

את הכאב שלי שמחכה לי מזמן.. דורי דורות

כדי להיות כאן איתי, ואיתו.

הקשר הוא בכאב..

מה שמדהים שגם הכועסת וגם הנואשת- שתיהן נאחזות במשהו, מישהו, כל דבר- רק כדי לא לפגוש את הבור של הכאב הזה.

אבל את הכאב הזה, הוא לא יכול לאחות, כי הכאב הזה היה שם לפניו, ולפעמים גם כמה דורות אחורה..

אז מה עושים עם הבור הזה? ומה תפקידה של הקונסטלציה?

המפגש הזה עם הנשיות הכועסת- נזקקת עזר לי להבין מה קורה לנו שם, ואיפה התנועה צריכה להתרחש.

בקונסטלציה משפחתית, אנחנו פוגשות את הסיפור הפנימי-משפחתי שלנו דרך הבדים, עם החסד של הנציגות/גים, תוך הקשבה לתחושות שעולות וחיפוש אחרי המקור של הכאב הזה.

כשאני מחזירה את מה שהתנדבתי להחזיק מתוך נאמנות למשפחה, אני יכולה להסתכל על הנושא בלי כל המטען החורג שהיה שם וחיווט אותי, ואני חופשיה הסתכל קדימה ולעשות את התנועה שמתאימה לי כרגע.

המודולה של קונסטלציה נשית, 'עומדת על הבד שלי', מזמינה אותנו לחזור לעמוד על הבד שלנו, לייצג את עצמנו,

להחזיק את החושך וגם את האור, החוזקות והחולשות, הרצונות והצרכים.

אנחנו חוזרות לעמוד על הבד שלנו

עם הכאב, הפחד, הרצון והצורך שלנו.

וסומכות על הצד השני שיחזיק את שלו/ה.

ואחרי שנפגוש את הצדדים- אצלנו- הכועסת והנזקקת, ונקשיב לכל אחת מהן, נוכל לאמר את האמירה שלנו באופן ברור ונוכח ועדיין להשאר שם. על הבד שלנו.

אז אם גם השושלת הנשית שלך מבקשת ריפוי והקשבה- בואי. בוא.

לפרטים נוספים על 'עומדת על הבד שלי' http://www.freetountangle.com/#!blank-2/vlb5l

למילות השיר- http://www.azlyrics.com/lyrics/whitneyhouston/ihavenothing.html

#קונסטלציהמשפחתית #התמקדות #נשיות #מודולהבקונסטלציה #כאב #הקשבהפנימה #ביטוי #קוסנטלציהנשית

Recent Posts

See All

הצמאון הזה

כבר שבוע שאני שומעת את השיר הזה בתוך הגוף שלי מרגישה אותו בגופי כמי שצמאה לרקוד בגשם, להתחולל, לתת למים להרוות אותי, את כל גופי לחולל את התנועה מבפנים, להשקות את כל מה שנרדם פתאום החל גופה לנוע במק

  • Facebook Social Icon

© כל הזכויות שמורות  לדקלה אייל סיטון

אין להעתיק תכני הבלוג כולל תמונות

קרית אונו ורחובות, ישראל

Diklalae@gmail.com

Tel: 052-6340425