• דקלה אייל סיטון | מוּתרת לעצמי

מיסים שאנחנו לא חייבות לשלם כעצמאיות..


שני חברים יצאו לדרך, הופה היי, הופה היי..

אני רוצה לדבר על שני חברים מאד מיוחדים שיש לנו כעצמאיות – רגשי האשמה והאובר-דרייב.

כמובן שאי אפשר לדבר אותם בלי לדבר על הפחד... :)

A Bowl Full of Lemons

יש רעיון, הוא עובר את הבעל, הוא נוגע בתשוקה, הוא כבר קיים בצורה כזאת או אחרת בשוק- אבל מה שאני מביאה איתי שונה ומיוחד, והופ, בבת אחת נמצאות בעומק העצמאות.

בעלת עסק, אבל לא ממש יודעת מה זה עסק (ממש כמו להפוך לאמא עם הולדת הילד הראשון).

יוצאות לדרך נרגשות. ופוגשות – בעיקר את הפחד. את מה שאני לא. את מה שאחרים כן. את כל מה ש"צריך". את החוסר בטחון. את הרצון להכניס מיד את אותה משכורת שהכנסתי כעצמאית... הרצון להיות שם- יודעת, מבינה, מלאת בטחון, רגועה.

ואז הם נכנסים לפעולה. החברים. ואנחנו הרבה פעמים מתנדנדות בין אחד לשני, כשבאמצע רגעים נדירים של שלווה וידיעה, שחרור ובטחון.

זה מתחיל ביציאה לדרך. אני אוספת ידע, ומתחילה לאסוף משימות. בונה לעצמי צ'ק ליסט. כדי להרגיש יעילה ואחראית אני מוסיפה מכל טוב הבא ליד- כי אני עושה את כל מה שצריך. אני רצינית ולא מתכוונת לתת לעצמי הנחות! בפועל, זה קצת גדול עליי, חלק אני לא מבינה למה צריך, חלק מצריכות ממני בטן תחתונה ואומץ בגודל של מדינה קטנה (נסי לכתוב חזון, אודות, או תוכנית עסקית בתחילת הדרך), וחלק סתם מיותרות.

מגודל המשימה שלקחתי על עצמי אני מיד מוכרעת. מנסה לצוף מעל המים בים המשימות. מסתכלת ימינה ושמאלה ורואה אנשים תוך כדי ריצה, עומדים ביעדים- ומתכווצת עוד יותר.

עושה את המשימות שאני מצליחה להתמודד איתן אבל תוך כדי מתחיל להתגלגל לו כדור השלג של רגשי האשם. והוא לא שוכח דבר. אוסף את כל הרגעים הקטנים שלא עשיתי, את כל הפעמים שלא הצלחתי, את כל המשימות שלא עמדתי ביעד שלהן, את כל הפעמים שאיחרתי- ומתחיל לגבות ממני מס. מס רגשי האשם. אני מאד מאד עסוקה בלהתגונן, מה כן עשיתי, במה הצלחתי למרות שלא התכוננתי, בלספר לו שעמדתי בחלק מהמשימות או אפילו איחרתי ביום והוא די מגזים!

החבר השני הוא האובר דרייב. הוא יותר טריקי, נותן לי תחושה של עשיה פוריה, ריצה טובה במסווה. הוא לוחש לי להשאר שעות נוספות בפייסבוק, לתת בלייק עוד ועוד גם אם אני כבר לא נוכחת, להגיע לעוד ועוד מפגשים, להצטרף לעוד ועוד קבוצות, לשים את הפרסום של האירוע שלי בעשרות קבוצות, ולפעמים אפילו יש לי תחושה של שיווק מנצח. של עשיה פוריה. הוא טריקי כי הרבה פעמים אני שוכחת את עצמי בפנים, לא נוכחת בחיי או באינטרקציות שאני מייצרת, וכך נוצר מצב של פול גז בניוטרל- אני עושה המון, אבל לא רואה תוצאות בשטח.

במהלך השבוע אנחנו מקדישות זמן נרחב- והמון המון אנרגיה- במתן מענה הולם לחברה האלה. המון אנרגיה שיכולה בקלות ללכת לעשיה איכותית ופורה אם רק נרפה קצת מהלחץ, מהדחיפה. אם רק נסכים להיות בשלב הנוכחי.

ביננו, אני מתעניינת באמת ברגעי האושר הנדירים. אלה של החיבור, של הנוכחות, של העשיה האיכותית. הם נדירים כי אנחנו כמעט לא מרפות מהשליטה. הם מרגשים כי יש בהם המון אושר למרות שהם לא תמיד מכילים את כל האלמנטים של מה שאנחנו שמות ב"סל ההצלחה שלנו". הם נדירים כי הם מביאים לתוצאות מנצחות.

מי מאיתנו לא נזכרת בערגה באיזו הרצאה שהיא היתה מחוברת ומשחוררת, ובאו בעקבותיה המון לקוחות, או באיזה פוסט שהיא כתבה מהבטן שהביא לתגובות מפה ועד הירח. הרי אלה באמת רגעי ההצלחה שלנו, ולאושר הזה, הבטחון שברגע, האמון בעצמי- אליו אני חותרת.

ולמה אני מספרת לכן את כל זה?

כי אנחנו גדלות בהדרגה. הרי אי אפשר לקפוץ מיד למדרגה העשירית. ומי שעושה את זה משלם מחירים כבדים והרבה פעמים גם נופל. ולא סתם. כדי שנוכל להתמודד עם כל שלב באמצעות מה שלמדנו על עצמנו בשלבים הקודמים, כדי שהמיכל שלנו יתרחב כדי להכיל את היכולות והדברים החדשים שלמדנו.

אבל כן אפשר להוריד משמעותית את המס שאנחנו משלמים לחבר'ה האלה.

אפשר להפוך את הגדילה שלנו למשהו הרבה פחות מטלטל, הרבה פחות לחוץ, להינות מהדרך.

מה שמדהים הוא שהכוחות לעשות את זה נמצאים בתוכנו פנימה ולא בחוץ. אם נקבל רגע של שקט, נדע איך נכון לנו להתמודד עם מצבים חדשים, נמצא בתוכנו את העוצמה לעושת את זה (או לוותר על זה).

זה הכוח האמיתי- לא לשלוט בדרך או להנדס אותה- אלא להיות יכולות לה ולאתגרים שהיא מביאה, להיות פתוחות לשינויים ולגדילה, ולהיות בבטחון שאנחנו בדרך הנכונה.

אז למה חיבור לגוף?

כאנחנו אשמות, אנחנו מתכווצות באזורים מסויימים (למשל בטן, חזה, כתפיים), נושמות נשימות קטנות יותר, חוזרות של משפטים קבועים בראש (עוד לא עשיתי את..., שוב לא עומדתי ביעדים...ועוד), הגוף מוחזק ונוקשה יותר.

כל תנועה כרוכה ביותר מאמץ, כל חשיבה כרוכה ביותר מאמץ .

האנרגיה יורדת.

כאשר אני מזהה את המאמצים השונים שמצטברים בגוף, ומסכימה לפגוש את מה שיש שם ולמה הוא זקוק (ובעצם אני :)) , אפשר להרפות את המאמץ באופן טבעי - ולשחרר את האנרגיה שהיתה קשורה בו. התוצאה היא רמת אנרגיה גבוהה יותר, בהירות, חדות ומיקוד.

משהו מבפנים מסתנכרן, מתיישב, ועכשיו אני פנויה לעשות את מה שאני רוצה לעשות,

את מה שמעורר בי תשוקה ומאפשר את התנועה הבאה ...

עד הפעם הבאה :)

#עצמאית #אוברדרייב #רגשיאשמה

Recent Posts

See All

הצמאון הזה

כבר שבוע שאני שומעת את השיר הזה בתוך הגוף שלי מרגישה אותו בגופי כמי שצמאה לרקוד בגשם, להתחולל, לתת למים להרוות אותי, את כל גופי לחולל את התנועה מבפנים, להשקות את כל מה שנרדם פתאום החל גופה לנוע במק

  • Facebook Social Icon

© כל הזכויות שמורות  לדקלה אייל סיטון

אין להעתיק תכני הבלוג כולל תמונות

קרית אונו ורחובות, ישראל

Diklalae@gmail.com

Tel: 052-6340425