• דקלה אייל סיטון | מוּתרת לעצמי

פרי הבטן שלי- סיפור הלידה שלי ושל ביתי


כאן הכל התחיל. או נבט.

כאן, טמונה הדרך אלי.

הלידה של ארין היתה אירוע מכונן ובזכותה משהו חדש נולד בתוכי.. והביא אותי עד הלום.

אז אני בוחרת שהפוסט הראשון יהיה פוסט שכתבתי עליה ופרסמתי כמה חודשים אחרי.

אני הולכת לספר לעצמי את סיפור הלידה שלי.

אחרי הרבה נסיונות וכתיבה מכל מיני מקומות (הראש, הברך היד והרגל), החלטתי לכתוב את הסיפור הזה לעצמי. מהבטן. למרות שאני חושבת שזאת הדרך שהכי מפחידה אותי.

להיות שם, בסיפור הלידה שלי, חשופה לגמרי, בלי בדיחות או אנקדוטות...

סיפור הלידה שלי.

סיפור הלידה של ביתי ארין.

סיפור של נערה, ילדה שרוצה להיות אישה. סיפור של פחדים אבל הרבה תעצומות .

רציתי לידה טבעית, רציתי תהליך מעצים, ולא טראומטי. רציתי לגדול ולגלות את עצמי.

קיבלתי את כל אלה.

יש לי הרבה רגשות סביב הלידה . רגשות של אושר, אהבה, כעס, אכזבה. אני לא יודעת אם אני מסוגלת לכתוב לעצמי את הסיפור הזה, כי ברור לי שצריך הקדמה על כמה רציתי לידה טבעית, ועל כל התהליך שעברתי בהריון בשביל הקוראים, אבל לא בא לי לכתוב בצורה מובנית ומסודרת, הרי אני כותבת לעצמי.

אני זוכרת את בית החולים. אני מתגעגעת לתחושה שהיתה לי בבית החולים. אני כועסת על כך שהלידה לא היתה כמו שחשבתי, שהיו התערבויות וגם עצות גרועות. אני אוהבת את הצוות שעזר לי ללדת איריס, ורד, וסיגל ממרכז הלידה הטבעי. אני אוהבת את הרגעים שהייתי בלי אפידורל (10 שעות עם פיטוצין) והיתה לי את התמיכה והאהבה של ורד ושל בעלי. אני כועסת על כך שבפתיחה של 2.5 אצבעות ייעצו לי לעשות ג`קוזי , והפסיקו לי כל הצירים. אני כועסת על עצמי שלא חיכיתי לחברתי נטלי שתבוא לעשות לי דיקור במקום לקחת פיטוצין. אני גם כועסת על עצמי שלא הפסקתי להילחם.

ביני לבין עצמי, אני יודעת שהתהליך היה יכול להראות אחרת, אבל זה לא גורם לי לאהוב את הלידה הזו פחות.

קשה לי להתחיל לספר את הסיפור עם כל מה שקורה לי בבטן, והביקורת בראשי ישר צועקת ומפריעה "צריך לכתוב בצורה מסודרת, תני קצת הקדמה, אם תכתבי את הדברים הרעים לא יאמינו לך שאת אוהבת את הלידה הזאת. והכי חשוב שלא ירחמו עליך!!!"

ואולי זה הדבר הראשון שלא יכולתי לסבול אחרי הלידה, מהרגע שהלידה לא היתה כמו שפינטזתי, כמו שהצהרתי (בסוף לקחתי אפידורל), כמו שתיכננתי, אז בראש שלי נכשלתי. נכשלתי בזה שלא הצלחתי, בזה שאני כמו כולם, וידעתי שבנוסף לשמחה לאיד של חלק מהאנשים יהיו גם רחמים. אז ישר התרכזתי בדברים הגדולים והמעצימים של הלידה שלי, ב"Big words" של "פיטוצין בלי אפידורל", 30 שעות לידה (עד היום אני מחשבת במדויק), 3 שעות לחיצות (הקטנטונת היתה תקועה בתעלת הלידה), אפידורל שלא עבד,

ובפנים, התבחבשתי עם הרגשות שלי.

איך אני שכל כך רציתי תהליך מעצים וכל כך התכווננתי למנוע מעצמי טראומה קיבלתי כזאת לידה? מה, אלוהים לא הבין שביקשתי לידה של 4 שעות, עם שלוש לחיצות, ושארין תצא ותונח מיד על גופי!? שהדבר הכי חשוב בשבילי היה השעות שאחרי בהן ארין תהיה עליי, בעלי לצידי ונהיה משפחה שלמה, ללא נגיעה של העולם מבחוץ.

שכחתי שיש דברים שאינם בשליטתי. שיש דברים שאינם תלויים בי.

הגעתי בשבוע 41+5 לחדר לידה עם צירים מעולים מדיקור טבעי, מוכנה לקבל את החדר טבעי שלי ואת המיילדת הטבעית שלי. אפילו שכנעתי אותם שאני חייבת לבוא, שיש לי כנראה יש ירידת מים ע"מ שיגידו לי שאני צריכה לבוא. כל כך רציתי להתחיל כבר בתהליך... באתי, ובום! נתקלתי בכל המערכת המשומנת של בית החולים, בכל מה שלא רציתי להתקל..

ידעתי מה אני רוצה אך לא ידעתי איך להשיג את זה. ידעתי שאני צריכה שקט, שאני צריכה תמיכה שאני צריכה את הפינה שלי, אבל הפחד, האולטימטום, וכל מה שנאמר לי ע"י הצוות קיפד אותי. נלחצתי. ו...התחלתי להלחם. במקום לפרוש הצידה, לשכוח מה כולם חושבים ולהתרכז במה שאני חושבת, במה שקורה בגוף שלי במה שאני רוצה ויודעת שמגיע לי, רציתי לחנך אותם , להגיד להם! במקום להיות חכמה הייתי צודקת.

הרופא בדק אותי, פתיחה 1.5 , חשד לירידת מים. "אם לא תגיעי לפתיחה של 4 עוד 3 שעות, ניתן לך פיטוצין" "יש לך ירידת מים, יש חשש לזיהום, לא ניתן לשחרר אותך" "את בשבוע 41+5 בשלב זה אנחנו פשוט מיילדים". למה הקשבתי לו. למה נתתי לו להלחיץ אותי? למה נתתי לו בעלות על התהליך שלי והכי חשוב למה לא האמנתי בעצמי יותר?

והנה אני, עם צירים נהדרים (כל 3-4 דקות, 1-2 דקות ציר, ומתגברים), מתחילה להלחץ, מתחילה להלחם, מתחילה להפריש אנדרנלין, יוצאת מעצמי מהתהליך שלי, שלי!!!!!! ונלחמת, ומחכה להגיע לחדר לידה שלי, לפינה שלי, מחכה שהמיילדת שלי תגיע, כביכול תלויה בהחלטות הצוות הרפואי. אני אומרת כביכול כי כתוצאה מפחד נתתי לעצמי להיות תלויה. הרי יכולתי ללכת הביתה יכולתי לחכות לחברתי המדקרת, יכולתי להחליט שאני מחכה לצירים טבעיים, שהתהליך שלי תלוי בי, אבל אני פחדתי, ולכן העדפתי להתנהג כמו ילדה שחייבת לעשות משהו כי "ככה הרופא אמר". בנתיים שככו להם הצירים היפים והטבעיים שלי ואני מוצאת את עצמי בבוקר ללא צירים, מתה מפחד שיכריחו אותי לקחת פיטוצין.

ועושה טלפונים בטירוף למדקרות אפשריות שיבואו לעשות לי דיקור ע"מ להחזיר את הצירים. ופוגשת את איריס, המיילדת הראשית של חדר הלידה הטבעי, מספרת לה את השתלשלות העיניינים, והיא מרגיעה אותי, ושולחת אותי לשתות שמן קיק ולעשות סיבוב של שעתיים.

כשאני חוזרת יש צירים, אבל אין פתיחה מספיקה, ואני עדיין לא בתהליך לידה. מסתבר גם שבגלל שהתעקשתי שיבדקו את הפתיחה יש חשש לזיהום וצריך להתחיל לזרז את הלידה.

אנחנו מסכמות שעשיתי את המקסימום שיכולתי, שלא ניתן עוד להמתין, ושנתחיל עם פיטוצין ללא אפידורל. אפילו יכול להיות שבאישזהו שלב יורידו את הפיטוצין ויתנו ללידה להמשיך באופן טבעי. הלוואי. בלב כבד, אני כאילו נותנת למציאות להיות יותר צודקת מהבטן שלי, מהגוף שלי, ואנחנו מתחילים עירוי פיטוצין!

מזל שלא לקחתי אפידורל, כי למרות שהצירים היו ממש כואבים יכולתי לזוז, להתנועע, (עד כמה שאפשר עם עירוי) ולא לשכב על המיטה ולסבול.

ואלו היו השעות היפות ביותר של הלידה שלי.

איציק שם דיסק של אניה, תמך בי, עזר לי לעבור את הצירים, ללכת לשירותים, וחיכה איתי.

חיכינו להגיע לפתיחה של 4 אצבעות, ולמיילדת שלנו שתבוא כבר לתמוך בנו!!!!!!!!

והיא הגיעה. האשה הנהדרת הזאת, ורד, המיילדת שלי הגיעה.

היא באה ונגעה בי בגב, בידיים כאלה שלא ידעתי שיש, חמות בדיוק במידה הנכונה, טובות, ומאותו הרגע לא יכולתי לעבוד עוד ציר בלעדיה.

והיא עזרה לי-

להפסיק להלחם

לנשום

להיות בלידה שלי

לתת לתהליך לזרום

להפסיק להלחם

ואני יודעת שעוררתי בה אנטיגוניזם, יולדת שמנסה לשלוט בתהליך ללא הפסקה.. אבל היא שמה את זה בצד. היא ראתה אותי ואת מצבי, ונגשה לתמוך בי בלידה.

דבר ראשון היא שלחה את איציק לישון.

אני נכנסתי לג`קוזי, ולמרות שיש לי תחושה שהיא חששה שזה יעכב את הצירים היא ראתה עד כמה רציתי את זה ועד כמה חיכיתי לזה, ולא נלחמה בי.

ושם, בתוך המים, היא אמרה לי "את צריכה לשחרר את הפנטזיה שלך על הלידה, ולהיות פה, בלידה הזאת. זאת הלידה שלך" וליטפה את לחיי. אני לא יודעת מה היה שם, או בעצם כן, היא נתנה לי אהבה כמו של אמא, היא היתה שם בשבילי, ומאותו רגע אני הפסקתי להלחם. ידעתי שאני בידיים טובות. שיש לי תמיכה, שאני יכולה להתחיל את התהליך. ואלו היו רגעים נהדרים (מה שאני זוכרת מהם...). אני צועקת, מספרת סיפורים לא ברורים (בין הצירים), עוברת בין תנוחות. איציק וורד מביאים לי מגבות חמות, מעסים לי את הגב תומכים בי. אוהבים אותי. הלוואי שהייתי יכולה לחזור לרגעים האלה שוב...להיות בחדר החשוך ולהיות בתוך התהליך שלי, הלידה שלי, ההתמודדות שלי של הגוף שלי עם הכאב והתחושות.

ופתאום, ירידת מים.

ואז, ורד אומרת לי בעדינות, אחרי שהגענו כבר לפתיחה של 7 ס"מ, שחזרנו לפתיחה של 4 ס"מ וששק המים לחץ לכן חשבנו שזה 7 ס"מ. ואני שבורה, צועקת, לא איכפת לי, אני רוצה אפידורל.

לא מעניין אותי אני כועסת לא מבינה ולא מאמינה שנשאר לי לעבור עוד 6 ס"מ. מרגישה שאני לא יכולה להתמודד עם זה. ומהרגע שהחלטתי- זהו, אני לא יכולה להתמודד עוד רגע אחד עם הכאב, עם עוד ציר, צועקת איפה המרדים. ואיציק שלי, אהובי, ניסה להזכיר שאולי לא כדאי, ידע שאני לא רוצה לקחת, אבל ורד אמרה לו שזה בסדר, שקשה לי. ואני עד היום, לא יכולה להבין אם זה היה נכון? אם הייתי צריכה להמשיך להתמודד לבד, או סוף סוף לתת לעצמי לנוח.

וקיבלתי אפידורל, ונרדמתי, והתעוררתי אחרי שעתיים לריח של ארוחת ערב ראש השנה. ורד ואיציק ניצלו את ההפוגה. התעוררתי עם פתיחה של 8 ס"מ, עם צירים טבעיים לגמרי שלי (הפסיקו את עירוי הפיטוצין כשישנתי), רק שאני לא מרגישה כלום, חוץ מתחושה של נימול ברגליים. שונאת את התחושה הזאת, אבל הלידה מתקדמת.

ואחרי כמה דקות או שעות ורד אומרת לי, את כבר בפתיחה של 9.5, היא יורדת בתעלת הלידה, ועד סוף המשמרת שלי היא תצא. ואני מאושרת רוצה להגיע כבר לשלב הזה.

וחילופי משמרות, וסיגל הגיעה. השפעת האפידורל מתחילה לחלוף, ואני מתחילה להרגיש צורך ללחוץ. "תלחצי, אבל עוד לא נראה לי שזה הזמן" היא אומרת, ואני לוחצת ולוחצת ולוחצת, וכואב לי וצועקת ומתפתלת במיטה() וכך שלוש שעות, ומתחילים להבין שהילדונת הקטנטונת שלי, עם הלב המדהים שלא הפסיק לפעום לדקה (או אולי זה הדופק?), תותחית על, שלא כל כך רוצה לצאת, תקועה. היא נכנסה עם הפנים קדימה לתעלת הלידה, כנראה היא רצתה לראות לאן היא הולכת...

ואנחנו מסובבים , ואני יושבת על הצד ועושה סיבובי אגן וסובלת בטירוף, ולאט לאט נוחתת עלינו ההבנה שאולי צריך ניתוח קיסרי.

ואני, מתה מכאבים, אז נעשה ניסיון אחרון ואם לא, ניתוח קיסרי. ואהובי, החמוד, אומר אבל ממי תשתדלי, כי הוא יודע שלא רציתי ניתוח קיסרי, ואני צועקת עליו "איציק זה לא בשליטתי", והצוות מסביר לו שזה עניין של קוטר- ויש קוטר שלא עובר. ועושים ניסיון אחרון לסובב אותה, ולא.

ואז הכל נהיה הרבה יותר מהיר, מעבירים אותי לחדר ניתוח, וקפוא לי אני מתה מקור ומבקשת שיורידו את המזגן, ונותנים לי עוד מנת אפידורל , ומתחילים בניתוח. אבל רגע- אני מרגישה את הסכין, ואז המנתח אומר לי רגע תגידי לי מתי את מרגישה, ומניח אותה עליי, ואני "עכשיו", ובום, הרדמה כללית.

ואני מתעוררת שלוש שעות אח"כ עם תחושה שהייתי בשדה פרחים, ולא מזהה את המקום, ואיציק מחכה לי ואומר לי "בוקר טוב, אמא" ומראה לי סרטון של הרגעים הראשונים של הקטנטונת הנהדרת הזאת שלא יאומן שיצאה ממני והיא כולה מטושטשת וישנונית, ואסור לי לראות אותה עוד 6 שעות.

3.5 ק"ג של יופי ואושר צרוף, רגועה יפה חייכנית.

ואני מטושטשת, לא קולטת שאלה הרגעים הכי חשובים בחיים שלי ואני לא שם, לא מרגישה את הרגעים הנהדרים האלה. ועד היום ממאנת להנחם שלא הניחו אותה על גופי, שלא חוויתי איתה את הרגעים הראשונים של החיים שלה, ומזל שאהובי קיבל אותה לזרועותיו מיד לאחר הניתוח, וכך הקול הראשון ששמעה זה את אביה האוהב שאומר "ממי, אבא כאן" (וכך גם הוא קיבל תפקיד פעיל חשוב מאד בלידה מלבד התמיכה באשתו (שכבודה במקומה מונח (של אשתו, ושל התמיכה... )) ).

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

ולמרות שלא ילַדֶתי אותה דרך תעלת הלידה, ילדתי אותה.

עברנו את כל התהליך, הגענו עד הסוף, רק ילדָתי הקיסרית בחרה לצאת בניתוח קיסרי, כראוי לה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

ומאז אינספור רגעים נהדרים.

ולא יכולתי לבקש מתנה גדולה יותר מזו שקיבלתי.

אלוהים אולי לא הבין את הפנזטיה שלי על תהליך הלידה שרציתי (נדמה לי שהוא הבין יותר ממני) אבל הוא נתן לי ילדה שעולה על כל הפנטזיות האפשריות.

אז נכון, לא קיבלתי את תהליך הלידה עליו פינטזתי.

הייתי צריכה לקבל החלטות קשות במהלך הלידה.

היו רגעים קשים למרות שעשיתי מאמצים אדירים למנוע את זה.

אבל זה בדיוק התהליך המעצים שלי.

אני מסתכלת על התהליך שעברתי ביושר, ורואה שעשיתי את המיטב שלי בכל שלב. התמודדתי עם המציאות, היו לי רגעים טובים בלידה, קיבלתי המון אהבה, ועשיתי את המקסימום שביכולתי.

ההבנה שיש דברים שאינם בשליטתי היא זאת שגידלה אותי.

שאני אעשה את המקסימום, אבל אינני יכולה לשלוט בכל ההתרחשויות, וההתמודדות שלי עם המצב היא זאת שחשובה.

שאני מתאמצת, ומנסה, ואכפת לי, ואז אני יכולה לקבל את התהליך כמו שהוא, גם אם הוא לא היה בדיוק כמו שרציתי.

מאז אני לומדת להפסיק להלחם, לתת לדברים להתרחש בלי לנסות לשלוט בהם, ולסמוך על עצמי. אני מגלה את עצמי, את הילדה שלי, מה חשוב לי בחיים. אותי.

#מבטןומלידה #סיפורלידה

Recent Posts

See All

הצמאון הזה

כבר שבוע שאני שומעת את השיר הזה בתוך הגוף שלי מרגישה אותו בגופי כמי שצמאה לרקוד בגשם, להתחולל, לתת למים להרוות אותי, את כל גופי לחולל את התנועה מבפנים, להשקות את כל מה שנרדם פתאום החל גופה לנוע במק

  • Facebook Social Icon

© כל הזכויות שמורות  לדקלה אייל סיטון

אין להעתיק תכני הבלוג כולל תמונות

קרית אונו ורחובות, ישראל

Diklalae@gmail.com

Tel: 052-6340425