• Dikla Eyal Sitton

הנעליים האדומות- סיפור הנערה קטועת הרגליים

כבר הרבה זמן מסתובבים ולי בראש וסוערים לי בבטן ובלב רעיונות שמבקשים לצאת לאור, רעיונות שקשורים באובדן הגישה לתנועה האישית שלנו, לאש ולידע שנמצאים בפנים, ומבקשים לצאת החוצה ולהתבטא דרך כוחות היצירה והריפוי שיש לנו בגוף, הידיים והרגליים, הפה והעיניים, יכולת החישה, ההקשבה התנועה והתגובה שלנו. והנה הגיעה האגדה שהושיבה אותי לכתוב, נגעה ישירות במשהו מלב הרעיונות כולם, והזמינה אותי לרקוד איתה. מרוב התרגשות, נראה שזאת הולכת להיות סדרה של מאמרים- פוסטים שנוגעים בנושא המפגש שלנו מילדות עם העולם, האפשרויות שיש לערוצי ההקשבה והביטוי שלנו להתבטא, אפשרויות התנועה שלנו אל מול אובדן או טראומה והכרה באונים ובחוסר אונים.


נתחיל באגדה "הנעליים האדומות", או "נעלי הריקוד של השטן" בגרסה הונגרית-גרמנית שמובאת כאן מתוך הספר "רצות על זאבים" של קלאריסה פינקולה אסטס. (הנס כריסאטיאן אנדרסן כתב סיפור משלו שמבוסס על האגדה. גילוי נאות- לא קראתי, ואולי במקום אחר אפרט למה).

נקרא את הסיפור גם כתהליך פנימי, בו הדמויות מייצגות חלקים בתוך הנפש, אבל גם כסיפור משפחתי, ונבחן אותו מנקודת מבט התמקדותית וקונסטלטיבית.

ותחילה- לאגדה-


***

היה היתה ילדה קטנה, ענייה ויתומה, שלא היו לה נעליים.

אבל הילדה שמרה כל פיסת בד שנקרתה בדרכה, ועם הזמן תפרה לעצמה זוג נעליים אדומות. הן היו פשוטות וגסות, אבל היא אהבה אותן. הן גרמו לה להרגיש עשירה, אף שבילתה את ימיה ביערות, ושוטטה עד חשיכה בין השיחים הקוצניים בחיפוש אחר מזון.

https://www.etsy.com/listing/258912495/red-women-wool-slippers-perfect-fit-no


אבל יום אחד, כשהלכה לה בדרך בסחבותיה ובנעליה האדומות, עצרה לידה כרכרה מוזהבת. בכרכרה ישבה אישה זקנה, שאמרה לה שבכוונתה לקחת אותה לביתה ולגדלה כביתה הקטנה, עצמה ובשרה. השתיים נסעו לביתה של הזקנה העשירה, שם חפפו את שיער הילדה וסירקו אותו. היא קיבלה בגדים תחתונים צחים ונקיים, שמלת צמר יפה, גרביים לבנים ונעליים שחורות מבריקות. הילדה שאלה מה עלה בגורלם של בגדיה הישנים, ובמיוחד נעליה האדומות, והזקנה אמרה לה שהבגדים היו כה מזוהמים והנעליים כה מגוכחות, שהשליכה אותם לאש והם נשרפו לאפר.

הילדה התעצבה מאוד, משום שעל אף כל האוצרות סביבה, דווקא הנעליים האדומות שתפרה במו ידיה גרמו לה אושר רב. עכשיו נאלצה לשבת במקומה כל הזמן, ללכת בלי לקפץ ולדבר רק כשפנו אליה בדברים, אבל אש חשאית התחילה לבעור בליבה והיא המשיכה לערוג יותר מכל לנעליה האדומות הישנות.

הואיל והיתה גדולה דיה לטקס ההכנסה בברית הכנסייה ב'יום התמימים', לקחה אותה האישה הזקנה לסנדלר זקן ונכה, כדי להכין לה זוג נעליים במיוחד לכבוד הטקס. בארון התצוגה של הסנדלר היו זוג נעליים אדומות מרהיבות, עשויות עור משובח שבמשובחים; הנעליים ממש זהרו. והילדה, שבחרה רק בעזרת ליבה הרעב, בחרה בנעליים האדומות, אף שנעליים אדומות יעוררו שערוריה בכנסיה. עיניה של הזקנה כהו עד כדי כך, שהיא לא ראתה מה צבע הנעליים. היא שילמה עבורן, והסנדלר הזקן קרץ לילדה ועטף את זוג הנעליים.

https://www.lottiesatik.co.uk/blogs/news/final-bow-irregular-choice


למחרת נדהמו באי הכנסיה למראה הנעליים האדומות לרגלי הילדה. הנעליים זהרו כתפוחים ממורקים, כמו לבבות, כמו שזיפים רחוצים. כולם בהו בהן; אפילו ציורי הקדושים על הקירות, אפילו הפסלים בהו בנעליה במבטים נוזפים. אבל היא אהבה את הנעליים עוד יותר. לכן, כאשר זימר הכומר, המקהלה שרה, והעוגב הרעים, חשבה הילדה שדבר אינו יפה מנעליה האדומות.

עד סוף היום סיפרו לזקנה על נעליה האדומות של האסופית שלה. "לעולם לא תנעלי עוד את הנעליים האדומות האלו!' איימה הזקנה. אבל ביום ראשון הבא לא יכלה הילדה להתאפק, נעלה את הנעליים האדומות ולא השחורות, והלכה עם הזקנה לכנסייה, כמנהגן.


בפתח הכנסייה עמד חייל זקן, שזרועו נתונה בסד. הוא לבש מקטורן קטן ופניו עוטרו בזקן אדום. הוא קד קידה וביקש רשות להבריש את האבק מעל נעלי הילדה. הילדה הושיטה רגל, והוא נקש על עקבי נעליה בזמר קטן וקופצני, ששילח עקצוץ בכפות רגליה. 'זכרי להישאר לנשף' הוא קרץ וחייך אליה.

ושוב הביטו הכל בעין עקומה בנעליה האדומות של הילדה. אבל היא אהבה כל כך את הנעליים האדומות כשני, הבוהקות כגרגירי פטל, הבוהקות כרימונים, שהתקשתה לחשוב על דבר מלבדן, ובקושי שמעה את התפילות. היא הייתה עסוקה כל כך בהתבוננות ברגליה ובהתפעלות מנעליה האדומות עד ששכחה לשיר.

כשיצאה מהכנסיה יחד עם הזקנה, קרא אליה החייל הפצוע 'אלו נעלי ריקוד יפיפיות!'. לשמע מילותיו פצחה הילדה במספר צעדי ריקוד, בו במקום. אבל רגליה סירבו לעצור מרגע שהחלו לנוע, והיא רקדה בערוגות הפרחים, ומעבר לפינת הכנסייה, עד שנראה שאיבדה כליל את השליטה בעצמה. היא רקדה מחול גאבוט ואחריו צ'רדאש ואז חוללה לבדה במחול ואלס בשדות שמעבר לכביש.

הרכב של האישה הזקנה זינק ממושבו, רץ אחרי הילדה, אסף אותה בזרועותיו ונשאה חזרה למרכבה, אבלי רגלי הילדה, שהיו נתונות בנעליים האדומות, המשיכו לרקד באוויר, כאילו עדיין היו על הקרקע. האשה הזקנה והרכב משכו ודחפו, בנסיון לחלוץ את הנעלים האדומות. איזה מחזה זה היה - שיער סתור ורגליים בועטות - אבל לבסוף שקטו רגלי הילדה.

בבית זרקה הזקנה את הנעליים האדומות אל מדף גבוה והזהירה את הילדה לעולם לא לגעת בהן שוב. אבל הילדה לא יכלה שלא להביט למעלה ולערוג לנעליה. בעיניה הן עדיין היו הדבר היפה ביותר עלי אדמות.


רצה הגורל וזמן קצר לאחר מכן נפלה האישה הזקנה למשכב. ברגע שהרופאים יצאו מהבית, התגנבה הילדה לחדר שבו היו הנעליים האדומות. היא הציצה בהן, גבוה על המדף. ההצצה הפכה למבט, והמבט לתשוקה עזה, והילדה הורידה את הנעליים מהמדף ונעלה אותן לרגליה בתחושה שלא יארע לה כל רע. אבל ברגע שהנעליים נגעו ברגליה ובאצבעותיה, נתקפה הילדה בדחף עז לרקוד.

והיא רקדה אל מחוץ לבית, ובמורד המדרגות, תחילה במחול גאבוט, ואחר כך בצ'רדאש, ואז בסחרורי ואלס גדולים ורחבים, בזה אחר זה. הילדה התענגה על המחול ולא הבינה שנקלעה לצרה, עד שרצתה לרקוד שמאלה והנעליים התעקשו לרקוד ימינה. כשרצתה לרקוד במעגל, התעקשו הנעליים לרקוד ישר לפניה. וכך הרקידו הנעליים את הילדה, במקום שהיא תרקיד אותן, ולקחו אותה במורד הדרך, בשדות הבוציים והלאה אל היער האפל והקודר.

ושם עמד החייל החייל הזקן עם הזקן האדום, נשען לו על עץ, זרועו נתונה בסד ולגופו המקטורן הקטן. 'ראו, ראו', אמר, 'אלו נעלי ריקוד יפות'. הילדה המבועתת ניסתה לחלוץ את הנעליים, משכה ומשכה אבל הנעליים נותרו על רגליה. היא קפצה על רגל אחת, ואחר כך על השניה, בניסיון לחלוץ את הנעליים, אבל הרגל שנותרה על הקרקע המשיכה לרקד, וגם הרגל השניה, שהיתה בידה, מילאה גם היא את חלקה במחול.

והילדה רקדה, ורקדה ורקדה. על גבעות גבוהות ובעמקים, בגשם ובשלג ובאור השמש. היא רקדה באפילת הלילה ובזריחה ועדיין רקדה בשעות בין הערביים. אבל זה לא היה מחול טוב. זה היה מחול נורא, ולא הייתה לה מנוחה.

היא רקדה אל בית הקברות שליד הכנסייה, ורוח רפאים סירבה להניח לה להיכנס. הרוח אמרה לה את המילים הבאות, 'את תרקדי בנעלייך האדומות עד שתהיי לרוח רפאים, רוח מת, עד שעורך ידלדל על עצמותיך, עד שלא יוותר ממך דבר פרט לבני מעייך. את תרקדי מדלת לדלת בכל הכפרים, ועל כל דלת תקישי שלוש פעמים, וכשאנשים יצאו החוצה הם יראו אותך, וייפחדו שמא גורלך יפול בחלקם. ריקדו, נעליים אדומות, ריקדו'. הילדה התחננה לרחמים אבל בטרם יכלה להשלים את תחינתה, נשאו אותה הנעליים האדומות הלאה. היא רקדה בין הקוצים, בנחלים, בין המשוכות, הלאה, הלאה, רקדה עד שהגיע לביתה זה מכבר וראתה את האבלים. הזקנה שאימצה אותה הלכה לעולמה. ואף על פי כן עברה הילדה על פני הבית בריקוד, ורקדה הלאה והלאה, כשם שנגזר עליה. מותשת ואחוזת האימה רקדה אל היער שבו התגורר התליין של העיר. הגרזן התלוי על הקיר החליט לרעוד ברגע שחש בקרבתה.


'בבקשה!' התחננה בפני התליין שרקדה ליד ביתו 'בבקשה חתוך את נעלי ושחרר אותי מגורלי הנורא'. והתליין חתך את רצועות הנעליים האדומות בגרזנו. אבל הנעליים נותרו על רגליה. ואז זעקה אליו שחייה אינם שווים דבר וביקשה שיכרות את רגליה. הוא ציית, וכרת את רגליה. הנעליים האדומות, עם כפות הרגליים שבתוכן, המשיכו לרכב במעבה היער ואל מעבר לגבעות עד שנעלמו מן העין. ועכשיו היתה הילדה נכה ואומללה, ונאלצה למצואת מחייתה בעולם כמשרתת לאחרים, ולעולם, לעולם לא רצתה עוד נעליים אדומות.


****


זה סיפור לא פשוט שעוסק באובדן.

האובדן המדובר הוא אובדן הנעליים האדומות העשויות ביד, יכולת הביטוי של האש הפנימית, ובעקבותיו האובדן של יכולת "השליטה" ברגליים, וקטיעתן.

אבל האובדן הלא מדובר פועם לאורך ולעומק האגדה ומבקש שנסתכל מעבר למה שמונח אל מול עינינו, ונשתמש בחושים שלנו כדי לבחון את הסיפור.

כשאני עובדת עם אגדות אני מזמינה לחקור אותן כמו בלש- חושי- וללכת דרך הדבר הראשון שנוגע בנו.

הפרשנויות ואפשרויות הקריאה רבות כמספר הקוראים- ומספר הקריאות, כי בכל קריאה יכולה להתגלות פרשנות פנימית חדשה וגילוי חדש. ומה שמרגש בעיני זה שכל הפרשנויות יכולות לנוח אחת לצד השניה, להפרות ולהזין, ולאפשר גילוי הכרה וריפוי בעוד שכבות פנימה.

אני מציעה לנו כעת פרשנות אחת שנולדה בי מתוך הקריאה.


נתחיל.

האובדן הראשון שאני מרגישה שחשוב להכיר בו הוא הבית.

מתחילת הסיפור לא ברור היכן הוריה של הנערה, והאם יש לה בית, מקום שיש בו אוכל, מרחב, תשומת לב ואפשרות להיות.

אחריו, מגיע האובדן של האש, של החיבור פנימה והביטוי באמצעות הנעליים האדומות שנשרפות באש, ולבסוף אובדן הקשר פנימה.

ויחד עם האובדן זה סיפור על אונים וחוסר אונים.


נפתח עם הרגליים.

קשה לפתוח נושא כזה בלי קלישאות על מה משמעותן של ידיים ורגליים מבחינה רגשית ומבחינה חברתית.

די לומר שהן חיוניות לכל כך הרבה דברים במערכת שלנו, ואולי הראשונה והקריטית מכולם - זאת שתוכל אחר כך לאפשר את כל השאר (ואולי המטרה היא לקטוע דווקא אותה?) - היא יכולת התגובה.

יכולת התגובה זה צמד מילים עדין אך מדויק, ומשמעותו היא שימור האינסטינקטים הבסיסיים והיכולת של אותה נערה (או נער, אני בטוחה שיש סיפורים שעדיין לא גיליתי על נערים)

להגיב - לעצור - להדוף - לבעוט - להתרחק, כדי לגונן על עצמה - עצמיותה - צרכיה.


אני אקדים רגע את המאוחר, כי בשני הסיפורים ההורים הם הסוכנים, ובסיפור הם עושים זאת בשביל "השטן"- אבל אני רוצה להגיד שהם משרתים את החברה.

החברה רוצה אותנו משוללי יכולת תגובה, ורוצה גם להגדיר ולמשטר את התגובה- ראויה ולא ראויה.

אז התהליך של אובדן/החזרת יכולת התגובה הוא כפול, אבל קודם כל אנחנו צריכים לבקר בתחנת אבא אמא- הסוכנים- שיחד עם החיים העבירו לנו עוד כל מיני, מבלי דעת.


אני חוזרת רגע לדבר הזה, יכולת תגובה, כי הוא כל כך מרגש אותי בפשטות שלו.

לא שמירה, לא התגוננות, לא התקפה, אלא ידיעה פשוטה שאני יכולה להגיב לכל דבר שלא מתאים לי/ לא מרגיש לי/ בא במפתיע ועוד.

אני קוראת לזה אינסטינקט של חתולים, כי כמישהי שעד לפני שנתיים לא נתתי כניסה לחתולים לחיי (מוזמנות לאנפרנד אותי אם זה שובר אתכן) אני עוקבת היום בעניין אחרי ההתנהלות שלהם. לפני שנתיים הסכמתי לאמץ חתול, ואיתו באה גם חתולה שאמצה אותנו וילדה שני הגורים שגדלים אצלנו בחינוך ביתי :)

מה שיפה אצל חתולים הוא השמירה על הגבול- חתול/ה שלא רוצה שיגעו בה/ שילטפו אותה/ שירימו אותה- תגיב מיד - בין אם בשריטה או בנשיכה.

לא משנה כמה תאכילי, לא משנה כמה היא היתה מסכנה לפני שהיא הגיעה וכמה רעבה, עד כמה היא תלויה בחסדייך- אלה גבולות שלא עוברים אותם, והם קריטיים לקשר.

לפעמים אני תוהה מה היה קורה אילו היינו מלמדים נערות ונערים לחשוף שיניים, לנהום, לשרוט (מטאפורית, תרגעו! אבל אם יש צורך פיזי אז אני לא רואה בזה סוף העולם) בכל פעם שמישהו עובר את הגבול שלהם. כן, בכל פעם.

אני תוהה על הזהירות החברתית שהייתה מתפתחת, על מערכות המשא ומתן שהיו מתפתחות בעקבות כך, על בקשה וקבלה ועל זוגיות כמובן.

במובן הזה כחברה אנחנו עדיין מעדיפים כלבים - נאמנים, מכשכשים בזנב, כמהים לתשומת לב ולכן מוכנים שיעברו על הגבולות שלהם וישכחו את הצרכים שלהם. אנחנו עדיין מעדיפים נאמנות וביטול עצמי על פני קשר חי וקרוב, שעובר שינויים ומתפתח.


ושוב אני חוזרת לצמד המילים יכולת תגובה, והפעם הן מגיעות גם באנגלית- response-ability.

תמיד חשבתי על צמד המילים הזה בהקשר של הגודל והעוצמה, שימת לב לאחריות התגובה בהקשר של כוח ועוצמת המגיב, הרי ענק שנותן מכה קטנה לגמד יכול להעיף אותו-

אבל פתאום משהו מתבהר לי, הרבה יותר פשוט, אבל מאד חשוב - אחריות היא דווקא היכולת להגיב.

לא לשאת בעול כי ככה, או לנסות לשלוט בתהליכים שאין לנו שליטה עליהם, לא להוריד את הראש ולהגיד 'חייבים, ואין ברירה, יש אחריות' - אלא דווקא היכולת להגיב למה שאנחנו פוגשים בדרך, וליכולת לשמור על עצמנו מול זה.

וכדי לעשות את זה (יחד עם אחריות לגודל ולעוצמת התגובה) אנחנו צריכים להתיר את הידיים ואת הרגליים.


נחזור לסיפור, ונתחיל באינסטינקטים של הילדה עם הנעליים האדומות.

הסיפור מתחיל בילדה לבדה, לא ברור איפה ההורים שלה.

בתוך ומתוך נסיבות החיים שלה היא מצליחה ליצור עבור עצמה נעליים אדומות שמשמחות אותה. הישג מרשים ומשמעותי.

אבל כבר אז הרעב ממנו היא באה בעוכריה. קלריסה פינקולה אסטס מסתכלת על הסיפור בהקשר של היצירה והביטוי, וגורסת שהרעב מגיע אחרי הריסת הנעליים, אבל אני מרגישה שהרעב נמצא שם עוד לפני. הרבה לפני.

הנשמה של הילדה שמחה ומתמלאת מהיצירה, אבל גם מורעבת, להכרה, לליטוף, לשמחה משותפת.

הדבר המופלא אותו היא יצרה ממלא אותה בשמחה, אבל הצורך בשייכות- אם לא מקבל מקום- אם הורעב מגיל מאוד צעיר, הוא זה שהופך להיות הזקנה העיוורת והמיובשת (מבפנים ומבחוץ).


בואו נדבר רגע על הזקנה העיוורת והמיושבת. (יצא לי מיושבת, ורציתי לרשום מיובשת :))

היא גם וגם. והיא גם האמא בסיפור, שכנראה בעצמה נאלצה לייבש את מקורות השמחה שלה ולכן הפכה מרירה ומיובשת.

העיוורון שלה דווקא לא מובנה, אלא משהו שהולך ומתרחש לאורך הסיפור.

היא הולכת ונהיית עיוורת לצורך של הבת שלה, לתשוקה, לשמחה, לחיות. גם היא כנראה נאלצה לייבש את מקורות השמחה והחיות שלה, כנראה באותו גיל, המעבר מילדה לנערה, גיל הנעליים האדומות, בשביל להשתייך. בשביל שיהיה לה מקום.

אותה נערה כשתהיה אמא תעביר בבלי דעת את הבת שלה את תהליך החתחתים שהיא עברה כשתפגוש את התשוקה שלה - שגם היא נאלצה לייבש באכזריות - והעיניים שלה לאט לאט יתעוורו לכאב.


והילדה? הדבר לו היא זקוקה ביותר הוא עיניים.

עיניים סקרניות, עיניים שישמחו איתה, עיניים שיגידו לעיניים שלה שזה בסדר, שמותר להתנסות, לטעות, להיות, ללכת ולחזור.

אבל אמא שאיבדה את הקשר שלה לתנועה הטבעית שלה, שנאלצה לדכא באכזריות את הגוף שלה, את הידיעה הפנימית שלה כדי לשרוד לא תמיד יכולה לתת את העיניים האלה (לפחות לא בסיפור שלנו).

במקום היא נותנת לה את עיניים שסוקרות אותה דרך העדשה של החברה- מה מקובל ומה לא מקובל, איך צריך להיראות ומה מסוכן להראות (את הנעליים האדומות, התשוקה והשמחה, כי הן עלולות למשוך עיניים אחרות, של תוקפים, כי הן עלולות להביא אסון בעיניים של האם).

מבחינת האם המגוננת (ואני אכתוב על זה עוד, באגדות היא מופיעה לרוב כאמא חורגת) היא מסכימה להיות הרעה כדי לשמור על הבת שלה, אבל זה שהיא לוקחת ממנה את האינסטינקטים הטבעיים ולא מלמדת אותה לשמור על עצמה קטלני עבור הילדה ועבור עתידה.

ואם נסתכל עוד קצת - בעיניים טובות- נראה שהיא עושה את זה מתוך חוסר אונים. אין לה כלים. היא לא יודעת איך ללמד את ביתה לשמור על עצמה - כי גם היא בעצמה סורסה ולא קיבלה את אפשרות הגישה לאינסטינקטים הטבעיים שלה. ליכולת הבריאה של הנפש להגיב ולעמוד מול מצבי מצוקה. אבל לא בה אנחנו עוסקים (למרות שכשנבחן את מה שקורה לילדה שם נוכל לקבל גם הצצה לתהליך הנפשי שעברה גם האם כשהייתה ילדה), זאת אומנם לא המטרה המוצהרת שלנו כרגע, אבל זה רווח חשוב מהתהליך ויכול לתת לנו מתנה גדולה בהקשר של התמיכה הבין דורית, בעיקר אם הייתה חסרה.


בואו נראה מה קורה לילדה.

הידיים שלה עדיין בריאות.

בתוך הסיטואציה של הלבדות בה היא גדלה, הידיים מצליחות ליצור נעליים מעשה ידיה. יצירה אישית שנובעת מבפנים- ואף מסמלת משהו מהבקשה עמוקה שלה לתמוך ברגליים.

אבל הרגליים מעוכבות. אולי מעוכבות זאת לא המילה - אלא נטועות, כבולות.

ברגע האמת - הרגליים שתפקידן לאפשר תנועה - לא תומכות בתנועה.

כשהכרכרה נעצרת לידה עם האישה הזקנה שמציעה להזין את הרעב העמוק- לאהבת אם, לדאגה, למקום להישען, האינסטינקט של הילדה לא שם בשבילה, היא מגיבה מתוך מצוקה ורעב ולא יכולה להתרחק מהמרכבה שמביאה איתה את מה שחשקה בו נפשה יותר מכל- במחיר מאד כבד.

והרגליים?

הרגליים מסמלות מוביליות.

הכאב הגדול שלא מדובר כאן הוא בדיוק זה. הילדה לא יכולה ללכת.

מבחינה השרדותית - קונסטלטיבית ילד או ילדה תלויים בהורים שלהם כדי לשרוד, במיוחד בגילאים הקטנים.

המשמעות העמוקה של זה שהיא לא יכולה ללכת, ונאלצת להשאר ולעשות פיצול בנפשה. כמעט ואי אפשר ללכת מההורים, וזאת אולי הסיבה שאחר כך אנחנו בפחד עמוק מיחסי תלות. הכאב של כל אותם רגעים בהם היינו תלויים במישהו אחר, אבא/אמא כדי לשרוד, בהחלטות שלו/ה, בראייה שלו/ה, ובהזנה שהיתה שם, גם אם לא היתה מזינה בלשון המעטה, או אפילו רעילה, עדיין יושבת לנו בdna ומייצרת מערכת יחסים דואלית ולא פשוטה עם תלות.

ולא, אני לא מנסה להגיד להורים עכשיו לאבד את עצמם ולראות את הילד/ה שלהם מתוך הכאב הזה. להיפך. אני מזמינה אותנו כהורים לראות את הילד/ה שאנחנו היינו, ושם ללטף, לתקן, להזמין, להזין, כך שכשיגיע תורנו - נוכל להוביל את הבית שלנו ואת היחסים עם כמה שפחות להתערבב, נוכל לראות את המורכבות של הסיטואציה מהעיניים שלנו ולהיות עם עיניים סקרניות לזווית של הילד/ה שלנו ולשמוע מה הם צריכים כרגע, ולא תמיד זה לשמוע כן..

והנה אנחנו עדיין רק בהתחלה, ואנחנו רואים שהילדה המתוקה עוד לפני שאיבדה את הרגליים בסוף הסיפור, היתה בלי רגליים- שהיא באמת לא יכולה כרגע לנוע מהסיטואציה. ויש כאן הזמנה עמוקה אחרת... להיות עם הרצון ועם חוסר האונים לצידו.


מה עושים עם הרצון?

יש שם רצון עוצמתי ומשהו שבולם אותו, יש כאב, ופחד לא לקבל את הרצון העמוק שבבסיסו.

רצון עמוק, חוסר אונים, ופחד מאכזבה, הן תחושות עוצמתיות בפני עצמן. וכשכולן מתערבבות יחד בבטן באין אונים הן הופכות להיות קטלניות ומובילות אותנו לתנועה הסופית של הסיפור.

כשהזקנה מתעוורת מתחוור לנו גודל הזוועה- זה כבר לא שהיא סוקרת את הילדה במבט ביקורתי אך מאפשרת תנועה ומפגש, אלא היא מאבדת את היכולת לראות את הילדה בכלל.

ושם מתפרץ הרעב. דווקא ברגעים שהילדה כבר לא יכולה אפילו לתת ערוץ ביטוי פשוט לרצון ולצורך שלה, לידיעה, לשמחה ואין מי שיראה אותה.

הרעב האימתני מתודלק בכאב ובפחד, בכל האין אונים - חוטף כל מה שהוא יכול להשיג ולא עוצר- לרגע- והילדה עושה עסקה עם השטן, כבר בבלי דעת, כי גם היא לא יכולה לראות - הפיצול הפנימי כה עמוק - והחלק הרעב כל כך שכל כך כמה לנעליים האדומות, לשמחה שהן מסמלות עבורה- לא יכול לראות את הסכנה המבצבצת בקידת החייל ובשפשוף נעליה - מחווה שכמו לקוחה מ'יומנו של ג׳נטלמן' ומבלבלת את הילדה שכל כך כמהה לעיניים טובות (כי העיניים המבקרות עדיין נשארו, עכשיו הם מיוצגות על ידי באי הכנסיה) עד כדי כך שהיא נופלת למלכודת ולא רואה שלא את טובתה הוא מבקש (ולא נתרכז בו ובתפקידו הפעם, למרות האיום והפיתוי).


אולי אם היה לילדה אמא או אבא או מישהו שנמצא בסקרנות עם הרצון, עם המעצור, עם הידיעה הלא פשוטה שלא תמיד אפשר לקבל את הרצון (אפילו אם זה רק לאותו רגע, אבל לפעמים בכלל), עם הכרה עמוקה בכמה לא פשוט להיות תלוי, עם סבלנות והכרה בדחיפות ובעוצמה שבאה עם הרצון, ועם האכזבה והפחד - הילדה הייתה יכולה למצוא דרך לנוע עם הרצון באופן מיטבי ליכולת של כאן ועכשיו.

אבל כאן לילדה אין ברירה, הפיצול יוצר הכרח לבחור בין חלקיה, בין הצורך בשייכות שבא במחיר ויתור על העצמי למימוש התשוקה האדירה להיות היא, ליצור, לרקוד את הריקוד שלה גם במחיר אובדן השייכות והההקשבה לאינסטינקטים הטבעיים (גם הם חלק מהעצמי) שמאפשרים את היכולת לעצור ולהגיב למציאות.

מה שאנחנו רואים זה שהאינסטינקטים של הילדה כל כך פגועים בעקבות הפיצול, שזה לא משנה במה היא תבחר, לכל אחת מהבחירות יהיה מחיר.

אבל אין לה באמת דרך להיות עם הרצון אם לא היה מי שילמד אותה להיות עם כל זה, ויהיה שם איתה. אם סוגרים את ערוצי ההגשמה של הרצון - סוגרים את האונים, ונשארים עם חוסר אונים. וחוסר אונים הוא מתכון אכזרי לכל המעורבים.


ואיך אפשר להיות עם חוסר האונים?

אפשר להתחיל בלראות את החוסר אונים של האמא בסיפור, שאין לה כלים לתת לבת שלה כדי לשמור על עצמה, ולא יכולה למנוע ממנה את המפגש עם העולם.

אפשר לראות את חוסר האונים של הילדה שאין לה אפשרות לקבל את הדבר שהיא זקוקה לו יותר מכל, העיניים האוהבות השמחות של אחד מהמבוגרים המשמעותיים בחייה, וכלים כדי להיות ולבטא את עצמה.


כדי שנוכל להיות עם חוסר האונים שלנו כהורים ולפגוש את זה של הילדים שלנו, חשוב שנהיה קודם עם אותו חוסר אונים של הילד או הילדה שאנחנו היינו.

שנוכל לפגוש, ללטף את כל מה שנשאר שם כואב, למצוא ערוצי ביטוי למה שלא קיבל מקום ומבקש ביטוי.

מתוך כך נוכל להכיר בכך שיש חוסר אונים מובנה בסיטואציה, לשני הצדדים.

וככל שאנחנו נלחמים בחוסר האונים בצורה זו או אחרת - אם זה לנסות להפוך אותם לעצמאיים מהר מאוד או לנסות למנוע מהם סיטואציות של חוסר אונים - לא נוכל לאפשר להם ללמוד להיות עם חוסר אונים מובנה שיגיע בחיים מול סיטואציות שאי אפשר לשלוט בהן.


ישנו חוסר אונים מובנה שבא עם ההורות, עם אחריות על גידול אדם אחר, בלי לדעת מה בדיוק הוא צריך בכל רגע. והחיפוש אחרי הדבר "הנכון" לעשות או להגיד, משאיר אותנו הרבה פעמים בלי יכולת תגובה- מסורסים, תלויים, מחכים לתשובות מבחוץ.

ישנו חוסר אונים מובנה שבא עם להיות הילד/ה של מישהו, של להיות תלוי במישהו אחר כדי לשרוד ולהתפתח.

ההכרה בחוסר האונים ובגבולות היכולת מאפשר להחזיר את יכולת התגובה.

וכאן עולה שוב האפשרות הגלומה במילה אחריות- response-ability, ככל שיהיה מותר לנו לנוח ולהגיב לסיטואציות שאותן אנחנו פוגשים ומצד שני להגיב לדברים שהשתבשו (גם אם בדיעבד) ולהיות עם הכאב, נוכל יותר ויותר להחזיק את את האחריות שלנו בסיטואציה בלי לכרוע תחת חוסר אונים ועם כמה שפחות התערבבות.

ככל שאנחנו נוכל להיות עם החוסר אונים בלי לכרוע, נוכל להעביר להם את הידע הזה.

נוכל ללמוד וללמד אותנו ואותם להיות עם החוסר אונים, לראות את הרצון והפחד מאכזבה, להיות עם הרצון ועם מה שבולם אותו, עם הכאב האכזבה והפחד.

ולמצוא יחד ערוצים שונים לרצון, כאן ועכשיו, שמותאמים לגיל וליכולת שלהם ושלנו.


* ואני רוצה להוסיף משהו בנימה אופטימית, כי מרגיש לי שזה חשוב.

אגדות הם סיפורים של מצבי צבירה נקודתיים בחיים שלנו.

זאת אומרת שלנערה קטועת הרגליים יהיו עוד הרבה הרבה גלגולים בהם היא תוכל להצמיח אותן מחדש. יהיו לה עוד הרבה אפיזודות בחיים, בהן היא תוכל לאט לאט לגדל מחדש את האפשרות שלה להגיב, לעמוד מול, ללכת אל ומסיטואציות מסוימות בחיים שלה.

ובעצם ההזמנה כאן (ובאגדות) היא להסתכל על זה נקודת השבר הזאת בה היא לא יכלה ללכת, ולראות איפה זה נוגע בנקודת השבר האישית שלנו.

לראות אם אפשר לשים לב לכאב שנשאר שם, ולתת גב לילד/ה שהיינו שם ולכאב שלו/ה.

ככל שנסכים, הרגליים והאפשרויות יוכלו לחזור לצמוח, ממש כמו הידיים (עליהן נדבר בפעמים הבאות), והיכולת ליצור שלם חדש סביב השבר בו אפשר להיות במלואנו תגדל.


ובמאמר הבא אכתוב על נערה אחרת, קטועת ידיים, כחלק מהסדרה המאד מרגשת הזאת שמתנגנת בי- בה ההזמנה היא לפגוש נקודות עדינות, להרגיש איפה אנחנו מתחברות ומשם להחזיר עוד משהו, עוד אונים למערכת- גם אם היה שם חוסר אונים מאוד מאוד גדול.

מוזמנות ומוזמנים להתרגש איתי לקראת

Recent Posts

See All

הצמאון הזה

כבר שבוע שאני שומעת את השיר הזה בתוך הגוף שלי מרגישה אותו בגופי כמי שצמאה לרקוד בגשם, להתחולל, לתת למים להרוות אותי, את כל גופי לחולל את התנועה מבפנים, להשקות את כל מה שנרדם פתאום החל גופה לנוע במק

אמא

אם את רוצה לשנות את העולם תאהבי את אמא שלך תאהבי אותה באמת עם הפגיעוּת שלה עם כל הטעויות שהיא עשתה החוסר אונים והביקורת עם הרצון שלה שתגיעי לפסגות כשאת נמצאת באשפתות עם זה שהיא שכחה את עצמה כדי

  • Facebook Social Icon

© כל הזכויות שמורות  לדקלה אייל סיטון

אין להעתיק תכני הבלוג כולל תמונות

קרית אונו ורחובות, ישראל

Diklalae@gmail.com

Tel: 052-6340425